בוקר יום ו', בספריה של האוניברסיטה. בוחרת לי כרגיל את השולחן הכי מוסווה, קל לצפות ממנו... קשה לראות אותו. בערימת הספרים מולי יש את דובנוב ואת אטינגר וגרץ והדבר היחיד שאני מצליחה לחשוב עליו הוא איך, לעזאזל, אני מצליחה לסיים את העבודה לשבוע הבא. החלון שלידי צופה לאחד מגני הקמפוס. יפה. "השקיעו בנו לאחרונה" אני מחייכת לעצמי. מבטי עוברים לסירוגין מהספרים על השולחן לנוף המשתקף מהחלון. ווקמן!!! איך שכחתי שיש לי אותו פה?! ליאונרד כהן... יופי. הוא פה. אני יכולה להתחיל. בחרתי בגרץ. אחל'ה פתיחה... אחרי שתי דקות בדיוק אני מתחילה לפהק וגם ליאונרד נשמע לי פתאום לאה משהו. אני מתחילה לפתח תחושות קנאה כלפי החתול שמתנמנם לו על הספסל בחוץ. מבט נוסף על ערימת הספרים. פיהוק. הצצה לחלון ו... חזרה לתוך הספריה. דיי. זהו. צריך לתפוס קצב. בתוך תוכי אני יודעת שהייקית שבי לא תתן לי להחמיץ את מועד ההגשה ושהכל יהיה בסדר. הידיעה הזו, כנראה, היא מה שגורם לי, משום מה, להניח ראשי בין כפות ידי ולצפות בחולמנות בנוף. ליאונרד שר "סוזן" ואני איתו , בשקט, בקול שני... מבט נוסף לעבר הספריה----- ופתאום הוא. הדבר הראשון שזיהיתי אצלו היה ספר עב כרס אודות הפסיכולוגיה הקוגניטיבית. הדבר השני היה העיניים. לא הצבע, לא המבנה, קמטי הצחוק שלהן. זה בלט כ"כ... הוא דיבר עם בחורה ולא הפסיק לחייך. משהו על התרגול האחרון שהעביר. לא ממש הקשבתי לשיחה, למרות שהיא בטח עניינה אותי מתיאוריות גרץ לעניין האנטישמיות העתיקה. אויש. הוא הביט לעברי. הרכנתי ראש במהירות לעבר "תולדות ימי עם עולם" של דובנוב (מתי הספקתי לפתוח את דובנוב?), וכדי לשכנע מישהו, לא משנה מי, ברצינות התהומית שלי לגבי החומר שבו אני מעיינת- התחלתי לקשקש נמרצות על גבי הדפדפת שמולי. הבחורה בינתיים נפרדה לשלום מדרור. ככה קוראים לו. דרור. לא העזתי להרים את הראש לכיוון. בזוית העין ראיתי שהוא נעלם. לא יודעת למה פלטתי לעצמי "לעזאזל". כאילו... כאילו פיספסתי מישהו. חייכתי לעצמי נוכח המחשבה המטומטמת ופניתי להתעסק עם דברים מטומטמים פחות. למשך עשר דקות נתקעתי באותו משפט שפותח בסקירת ימי עם עולם משחר ההיסטוריה ללא יכולת להפנים דבר. "זה לא ילך" מלמלתי לעצמי. כמו בתיכון התחלתי לבדוק עובי של קבוצות עמודים שיש לי לקרוא. משום מה בכל פעם זה נעשה יותר עבה. אוף. על השולחן מולי הניח מישהו את "יסודות הפסיכולוגיה הקוגניטיבית". יופי. עכשיו גם בדידותי הופרה. זה היה השולחן ש ל י. נו, טוב, גם ככה אני לא ממש לומדת פה. הסרתי את אוזניות הווקמן במטרה לתור לי אחרי מקום אחר או אולי לחזור הביתה עם הספק מדהים של שני עמודים וחצי. "סליחה שלא שאלתי אותך אם אפשר לשבת פה. כלומר, שאלתי, אבל את היית עם הווקמן, ומרותקת לספר שלך..." חה! מרותקת... הצלחתי לעבוד עליו... עליו. עליו?! "זה בסדר" חייכתי (רק בשביל שהוא יחייך לעומתי גם). בינגו. חייך. ו... חזר לעיין בספרו. במהירות ויתרתי על הרעיון של פרישה. בכ"ז- יש לי חומר להספיק לקרוא... - - - - - - הפרוייקט הזה של לנסות להביט במישהו תוך זהירות מתמדת שלא ישים לב לכך מתברר כמשימה לא קלה. בפעולות שבת בדשא שליד הסניף, הייתי מקפידה להיות עם משקפי שמש. מושא אהבתי לא שם לב אף פעם שהבטתי לעברו בתדירות מפחידה. כאן העסק לא נראה פשוט... רגע-רגע, הוא אומר לי משהו... "מה?" "כן כן... ליאונרד כהן. נכון. מרגיע" יו. איך שאני לא מגומגמת. נו, ילדה, את לא יכולה למצוא משהו מבריק לומר על... אני יודעת... אריקסון, או משהו? אוף. פספסתי. אחרי מבט מחוייך והצצה לנוף בחוץ, הוא חזר לקרוא בעניין מעורר קנאה בספר העבה מדי שלו. טוב. גם אני צריכה להיות יותר רצינית. בכ"ז יש לי עבודה להגיש... בינתיים אני טובה רק ב"להראות רצינית" ו"מרותקת" (התאפקתי לא לצחוק...) היי, רגע! הוא שמע מה שאני שומעת! "מפריעה לך? כלומר, המוסיקה..." לא. זה בסדר לו. חיוך. מה קורה לי? מהרהרת באדם שמקשקש לו לתוך ניירותיו גם בלי "בס"ד"? בכ"ז כיביתי את הווקמן. אולי הוא סתם מנומס. ואולי מתוך תקווה שהוא ידבר אלי... ואני אענה לו בשנינות רבה- והוא יצחק- ונמשיך לשוחח- ואז הוא יתאהב בי- ונהיה "זוג"- והוא יחזור בשבילי בתשובה- ונתחתן- ויהיו לנו ילדים מקסימים... טוב. אין סיכוי שזה יקרה. מבט קצר שלו לעבר שעון היד. נשימה עמוקה. אוסף את ספריו (אוסף את ספריו?!...) חיוך מקסים לעברי. מלמול. (תודה על המוסיקה והשהות הנעימה) וזהו. הלך. לא יודעת למה פלטתי לעצמי "לעזאזל". כאילו... כאילו פיספסתי מישהו.