אור הנר נמהל באור הירח ושירת מלאכי השרת במוסיקה ערבית. שבת מוזרה. חדר קטן. חמש מיטות מאוכלסות: ערביה, 2 חרדיות, אחת חילוניה ואמא. נשמע כמו התחלה של בדיחה אבל זה לא. זה באמת לא. עוד עשרים ושלוש שעות תצא השבת. הבעל של מנוחה ארנרייך, במיטה השלישית משמאל, ואני, מחליפים בטעות חצי מבט. הוא מסלסל פעמיים את הפאה הימנית שלו וממשיך לשיר "אשת חיל". -לילא אחמד, מליד החלון, בטוחה שהתכוון לזמרת מהרדיו שלה ומגבירה את הווליום. מישהו עושה לה "ש...ש...ש..." והיא לא מבינה. -איך אומרים "ש...ש..." בערבית?! באויר יש סוג של אבסורד וריח מחריד של ליזול או חומר חיטוי אחר. תחושת הזמן השאול כל כך מוחשית, ובכל אופן כולם כאן עסוקים בלהרוג זמן. גם המח הפרטי שלי מאיים לאבד עצמו לדעת משיעמום, ובינתיים מייצר משפטים בעלי עומק מרשים כמו: "אמא ישנה כמו תינוק", "בוילון יש ארבעים משבצות לאורך", "לרוחב אני לא יודעת, התבלבלתי פעמיים", "הציור של סלבדור דאלי מכוער", "לאילנה מליד הקיר כבר נשרו השערות". עכשיו הערביה היפה מחייכת אלי ואני מחזירה. לא נורא, מחר יהיו לי אנרגיות חדשות ואתאמץ כבר לשנוא אותה. אני מתפתלת על כסא פלסטיק כתום. גם לבעל של מנוחה ארנרייך לא נח.הריח כאן עושה לי בחילה. אני מתגברת ויורדת על שוקולד בעטיפה נחמדת שמישהו הביא לאמא. משעמם לי. קראתי כבר את העיתון מקצה לקצה, כולל מספרי העמודים. השעון שלי לא זז. מקולקל כנראה. מצחיק שגם לזה שבמסדרון המחוגים תקועים באותו מקום בדיוק. פותחת ספר. קוראת קצת על מאיר בונץ ואלקה. סיפור מעניין. מאיר רוחץ את המתים של העיירה. אלקה את המתות. מאיר אוהב את אלקה. אלקה אוהבת את מאיר. מאיר נשוי לביילקה. ביילקה עומדת למות, ימיה ספורים. אלקה עובדת במקצוע עתיק כלשהו כהשלמת הכנסה. אלקה ומאיר רוצים חתונה. מאיר מת בתאונת דרכים. אלקה יומיים אחריו מסרטן השד. סרטן השד. סרטן השד. סרטן השד. -יש לו הומור לבשביס-זינגר הזה. לא סתם קיבל פרס נובל. אמא עדיין ישנה כמו תינוק. אני מסדרת לה את השמיכה שאף אחד לא יראה שהיא לא סימטרית. שחסרים לה איברים. שיש לה רק אחד. הריח כאן הורג אותי. המקום עושה לי קלסטרופוביה. פתאום מגלה שיש מרפסת. עגולה כזאת. לובשת סוודר ויוצאת להתייחד עם הירח המקומט של ירושלים. פעם היינו סחבקים. היום הוא קר ומנוכר. בקומה מתחת יש חתולה. בירשטיין היה קורא לה חתולה פירחונית או משובצת או משהו. בעיני היא סתם מדובללת. אף אחד לא ירצה להתחתן איתה. אנחנו מביטות אחת על השניה במבטים עויינים. אני אוהבת חתולים. אני שורקת לה והיא עושה לי מייאו. אני אומרת לה "לכי!" והיא אומרת לי "לא רוצה". אני אומרת לה "אם לא תלכי אני אוכל אותך" והיא הולכת. לך תסביר לה שהעיניים שלי עקומות מעייפות ואני לא באמת תאילנדית. אשה אחת צורחת מכאבים בתוך המחלקה. הנוף של עמק האלה יפה מדי. קצת עוצר נשימה פה ושם. מצחיק שכשסלבדור דאלי השתמש במונח סוריאליזם, הוא באמת חשב שהוא יודע על מה הוא מדבר. האמת?! -אין לי מושג מה טעמה של סיגריה, אבל איכשהו אני בתחושה שאיזו מלבורו לייט אחת קטנה לא היתה ממש מיותרת לי עכשיו. קר לי. חוזרת פנימה. הריח מכה. גורם לגעגועים לחיתולים של חני. אמא ישנה כמו תינוק. ליד המיטה יש שלולית של דם. בעצם, סוג של כנרת קטנה בימים טובים יותר. מנקים. מחליפים סדינים. אמא בסדר. קצת מתנדנדת אבל בסדר. האחיות מחייכות אלי. המצפון שלי מעוך. אחת מלטפת לי את הכתף. גם אני מחייכת והשמחה גדולה. שרק לא יראו שאני בהלם, שהלב שלי גורס את עצמו למוות. שטויות. שיתנו לי עשר דקות להתאושש ואני כמו חדשה מהניילונים. חוזרת לצחקק, כמו תמיד, במינון גבוה מדי. סה"כ אני ילדה גדולה. שבוע שעבר היה לי יומולדת 26. איש אחד שקוראים לו גלעד נקודה, שאל אותי אז מה קיבלתי מתנה. אמרתי לו שדיסק וספרים ובושם וחצאית מוזרה. "בושם?!"-הוא שאל. "מה זה?? זה על בטריות?? מה עושים עם זה??" ואני סיפרתי על החצאית המוזרה. אם ישאל שוב, פשוט אסביר לו שבושם זה משהו ששמים על טישו ורוד ומצמידים לאף כשלא יכולים לשאת עוד ריח של כאב.