"אלה אזכרה ונפשי עלי אשפכה",

כל חיי אראה אותם, כחולפים אל מול פני,

"הן עתה קש אורם כבה",

ואני איכה אפנה, איכה אשליך יגונותיי.

לילה שלפני, הכול נראה שקט,

הסמל כבר ישן, אני עוד משוטט.

אני עוד זוכר את מה שבמוח עבר,

איך שהכול עוד שנייה נגמר.

ביום שאחרי כל הסיפור התחיל,

היינו מוכנים, ידענו שזה לא תרגיל,

החיילים התארגנו, למדו כבר את המשימה,

כל מה שנשאר היה לחכות לרגע יציאה.

אני זוכר תמיד את הדריכות הזאת לפני הפעולה,

כשאתה תמיד חושב מה יקרה אם? למה?

ברגעים כאלה הספק מחלחל פנימה,

לכן הכי חשוב שאף חייל לא ישב בפינה.

יצאנו לפעילות, עשר חייל,

סדר תנועה, בלי לפחד בכלל,

כי כשאתה בפנים, אין מקום לפחד,

אתה פשוט מבצע את הפעולות, אחת-אחת.

אני עוד זוכר את הרגע ההוא, שבו הכול השתבש,

הופצצנו מכל עבר, הייתי בטוח שעלינו על מוקש,

זה בא לנו משום מקום, הכול היה תקין,

הרי הפעולות האלו, זה משהו שבו אני מבין.

לא ניכנס לפרטי הקרב, שעליו מדובר,

רק נאמר שמי שבחיים יצא לא נשאר אותו דבר,

מאותו הרגע משהו השתנה,

פתאום החיים מקבלים פרספקטיבה שונה.

יצאנו עשרה, חזרנו שבעה,

שלושה היו צריכים לחכות להסעה,

יצאנו עשרה חזרנו שבעה,

אבל בתוכנו יודעים שאף-אחד בעצם לא יצא.