"במותם ציוו לנו את החיים", איזו אמירה, כמה עוצמה יש במשפט הקצר הזה, אנו מחויבים להמשיך להלחם, להמשיך לשרוד מציווי עליון שקיבלנו מחברינו המתים.
בכל יום זיכרון עולים בי דברים חדשים, אני זוכר את ימי הזיכרון שלפני הצבא, לא היה משהו ברור כ"כ, מוחלט כ"כ ביום, בצפירה, הייתה תחושה קולקטיבית של צער, השתתפות בצערם של המשפחות השכולות וניסיון להלביש את צערם גם עלינו, ניסיון להתחבר למתים אף אם הם לא שלך.
מאז שהתגייסתי קיבל יום הזיכרון פן אחר לגמרי, פן אישי.
את יום הזיכרון הצבאי הראשון עשיתי עוד בטירונות, דיברו על חללי החיל, הביאו אב שכול, אבל בכ"ז הכול היה עדיין טרי, עוד לא ביססתי לי משהו להעמיד עליו את כובד היום...
ביום הזיכרון השני הכול היה אחרת, הייתי בקורס מ"כים, חזרתי מחצי שנה במבצעית, חצי שנה לא פשוטה בכלל. היינו יוצאים לפעילויות כמעט כל שבוע, כל הזמן בכוננות, כל הזמן יודעים מה יכול להיות... ובכ"ז שום דבר לא קרה, הצוות נשאר איך שהוא, עבר הרבה מקרים של כמעט, אבל אף-פעם לא ממש. הרגשנו כאילו נועדנו להישאר ביחד, כאילו שום דבר לא יכול לפגוע בנו, הרגשנו חסינים... עד שזה בא לנו היישר לפרצוף.
אני לא רוצה להיכנס פה לפרטים, אני לא רוצה לומר מי טעה, איפה נפלנו, מה קרה פתאום שהכול השתנה. אני פשוט יאמר שאיבדנו מישהו, ואיתו איבדנו חלק מעצמנו, מאז כבר לא היינו אותו הדבר...
הוא היה אחד החברים הטובים, עשה איתי מסלול מהתחלה ועד הסוף, היה איתי בכל הרגעים הקשים, בכל הרגעים הטובים, בהכל.
עלינו ביחד לצוות, חילקו את כל המחלקה לשתי פלוגות, ובתוכן למספר צוותים, אני והוא הגענו ביחד לאותו הצוות, תמיד ביחד...
היינו מסדרים אחד לשני את המנשאים, הייתי מוציא לו את השלוקר, הוא היה מוציא לי. הוא היה צובע לי את הפנים ואני הייתי צובע לו, תמיד היינו צמד ברזל, אף פעם לא נפרדים...
הודיעו לי שאני יוצא לקורס, הוא לא היה אמור לצאת, היו לנו הרבה שחנ"שים עד אור הבוקר, הסברתי לו שאני יחזור, שאני לא יסכים לקבל שום דבר אחר, רק לחזור לצוות, לחברים הישנים.
זה קרה שבוע לפני ההכנה לקורס, שבוע זה לא מספיק זמן לעכל ולהתכונן, להבין ולהמשיך הלאה... באותו השבוע היו לנו לוויה, ניחום אבלים וניחום עצמנו.
ישבנו כל הצוות בחדר, לא ניסינו ליצור מעגל, כל אחד הרגיש משהו אחר, לכל אחד זה בא מכיוון שונה לגמרי, כל אחד ישב עם עצמו ובכ"ז כולם היו ביחד, פעם ראשונה שבא הרגשתי את תחושת הקולקטיב בצורה כ"כ חזקה, לבד אבל ביחד.
הוציאו אותנו לרגילה, ניסו לתת לנו זמן להבין מה קרה, זמן להיות עם עצמנו בבית, אני חושב שזאת הייתה טעות, אחרי כזה דבר צריך להמשיך הלאה כרגיל, אסור לעצור ולחשוב, זה רק גורם ליותר פקפוקים, ליותר האשמות עצמיות, צריך להמשיך לפעול, העבודה משחררת.
תמיד צחקנו שכשהוא ישתחרר אני כבר יהיה עם נכדים, הוא רצה לצאת לקורס טיס, היה אמור לצאת לגיבוש שבועיים אחרי, לא באמת ציפיתי שיעבור, אבל כמובן שלא אמרתי לו, לא הייתי מסוגל...
עכשיו כשאנחנו אחרי, אני כ"כ מצטער, מצטער שלא אמרתי לו מה שחשבתי, מצטער שהעלמתי ממנו דברים, מצטער שלא הספקתי לעשות איתו הכול, מצטער שלא השתחררנו ביחד, מצטער שלא הכרתי את המשפחה שלו, מצטער שלא יצא לנו לעשות יום העצמאות ביחד, שתי המשפחות, שלו ושלי... מצטער שהילדים שלנו לא הכירו, לא שיחקו ביחד.
הרבה דברים לא אמרתי לו, דברים שהייתי רוצה, דברים שהייתי מפחד לומר... עכשיו אני כבר לא מפחד, עכשיו אני מספר לו הכול, אני בטוח שהוא שומע, הוא הרי נמצא איתי תמיד...
תגובות