את בטהובן שמעתי לראשונה בכתה ה´.
היה זה בשיעור אמנות כשגליה המורה ביקשה לעצום עיניים, ולהניע את העפרון על הדף לפי צלילים שהיא משמיעה. קרבתי את הכסא לשולחן והצמדתי את השפיץ של העפרון לדף. היא לחצה על הכפתור בטייפ וביקשה שלא נדבר. אחרי רגע של שקט התחילו להתנגן צלילים שונים; הדי תופים כבדים, חליליות מסלסלות, האוזן שומעת והיד רושמת ורושמת. היה רגע של שקט ואז התחילו צלילי פסנתר שקטים. הם רטטו בעצב ובאיטיות, כאילו הצטערו מאד, וללא התרעה מוקדמת הפכו לצלילים עליזים וקופצניים. נעימת הפסנתר פסקה באחת וגליה אמרה לפקוח עיניים. בסוף השיעור ניגשתי אליה ושאלתי אותה איך קוראים לשירים של הפסנתר. אם אתה מתכוון לסונטה שהשמעתי, התבוננה בי מעל משקפיה , זה היה ליל ירח של בטהובן, חייכה אלי ונטלה את תיקה. על חתיכת נייר כתבתי לעצמי "ליל ירח-בתובן" וטמנתי עמוק בכיס.

בערב ניגשתי לאבא ואמרתי לו שאני רוצה לנגן על פסנתר. אבא הניח את העיתון על הברכיים שלו ובחן אותי בחשדנות. פסנתר אמרת? מה פתאום פסנתר? שמעת ציונה, הוא קרא לאימי שעברה בסלון עם סל כבסים, הילד רוצה פסנתר, פתאום בא לו. הוא חזר לעיתון ואני הוספתי בקול רפה, ויש לי עוד מעט יומולדת.

מה יש לך, תגיד, אבא הסיט שוב את העיתון, מאיפה השיגעון הזה. מה רע בכדורגל או במשחק מחשב חדש? מה יש בפסנתר? מבטו סקר אותי כאילו יש איזה דבר נסתר שעליו לעמוד על טיבו. הנה תראה, הוסיף בקול מוכיח, לפני שנתיים סימה אחותך הלכה לחוג חלילית והיא הפסיקה אחרי שבועיים. מה נראה לך, שאפשר לנגן ככה פתאום? צריך להתאמן הרבה שעות ואתה לא מסוגל לשבת אפילו חמש דקות. עזוב, זה לא בשבילך, והעביר דף בעיתון. נותרתי לעמוד מוצף תחושת עלבון. אחרי דקה דפקו בדלת והלכתי לפתוח. בפתח עמד דוד אמיל, אח של אמא.

אמיל, קרא אבא בקול רועם והניח סוף סוף את העיתון, בוא, בוא. אמיל התישב בסלון ושניהם שקעו בשיחה על עניינים משעממים. אמא הגישה קפה שחור ועוגיות והתיישבה איתם. נכנסתי לחדר שלי ונשכבתי על המיטה עם הפנים בכרית.

ניסיתי לדמיין שוב את צלילי הפסנתר, אבל לא הצלחתי לזכור את המנגינה.

בראש שלי דמיינתי רק פסים דקים בצבע ירוק, כחול ותכלת ואז פתאום הקווים נהיו עבים חזקים ומהירים, שהפכו לאדומים, כתומים וצהובים מקושקשים.

מתוך הצהוב והכתום והכחול נוצר פתאום מעגל של אנשים כתומים וכחולים שנתנו ידיים והסתובבו במעגל, הצהוב הבהב מעליהם כמו שמש כועסת והירוק קפץ תחתם כמו דשא חסר מנוחה. ככה האנשים רקדו ורקדו ורקדו עד שהסתחררו ואני נרדמתי.

למחרת אחרי בית ספר הלכתי ל"נתניה מיוזיק" במרכז המסחרי. הוצאתי את הפתק מהכיס והמילים הזכירו לי כמה צלילים עמומים. הלכתי לטור הדיסקים המתחילים באות ב´, ואחרי שעברתי פעמיים על כל הדיסקים, אחד אחד, ולא מצאתי, הלכתי לדלפק ושאלתי אם יש את בתובן. את מי, חזר אחרי המוכר, בחור כהה ומחומצן שיער, והנמיך את האנחות של מייקל ג´קסון, איזה שיר אתה רוצה? הסתכלתי בפתק שוב ליתר בטחון ואמרתי שאני רוצה את ליל ירח. המוכר בהה בי לרגע ואמר לי לחכות דקה. אריק! שאג אל החדר הפנימי, בוא, בוא שניה, הוא רוצה משהו כמו ליל ירח, מכיר את זה? למראה מבטו של אריק, בחור קרח ושמן, הנחתי את ידי על המותניים ומסרתי לו את הפתק. הוא בחן אותו רגעים ארוכים ואז המהם לעצמו משהו. הוא רוצה בטהובן, פסק. מה, בשבילך? סקר אותי לאורכי. לך שמה, הצביע על ערמה קטנטנה של תקליטורים. סריקה מדוקדקת אחר המילה "moon" העלתה בידי את הדיסק המיוחל, ואחרי ששילמתי טמנתי אותו עמוק בילקוט.

 בבית סגרתי בזהירות את דלת החדר, הפעלתי את הרדיו דיסק ונשכבתי על המיטה.

ההתחלה היתה שקטה, שקטה מאד.

בארוחת הערב התיישבנו סביב לשולחן ואמא הניחה לכל אחד בצלחת שקשוקה מהבילה וריחנית.

הרדיו הרעיש ברקע וסימה טיילה ברחבי הבית עם הנייד וקישקשה בלי סוף. אבא לקח נגיסה אדירה מן הלחם ושאל אותי בפה מלא למה אני לא אוכל. אני כן אוכל, עניתי חלושות ועשיתי ביס קטן במלפפון.

אבא וצחי אחי הגדול עסקו בדירוג שחקני מכבי נתניה ואמא האיצה בסימה לסיים את השיחה.  מרחתי לעצמי אבוקדו על הלחם בתנועות קצרות של שתי וערב ונזכרתי בשיעור של גליה.

השיעור שלה היה השיעור שהכי אהבתי.

זה לא שידעתי לצייר יפה במיוחד, אבל אהבתי את תחושת השחרור שהשיעור הביא איתו. גליה היתה נעמדת ליד השולחן שלה בתחילת השיעור, מקריאה בקול חדגוני את שמות הילדים מתוך היומן, והייתי שם לב איך הרגליים של כולם זזות ורוקדות מתחת לשולחן, כאילו מתאמנות הן לקראת תזוזה. כל פעם היינו עובדים בחומר אחר; פעם בעץ, פעם בצבע, פעם במתכת. הרבה רעש היה בזמן השיעור, תלמידים היו עובדים וצועקים וצוחקים, וזורקים חפצים אחד על השני, וגליה היתה מאיימת שוב ושוב שהיא תסיים את השיעור אם לא נפסיק מיד, ואז היה יותר שקט, ואיכשהו הקולות מקצהו האחד של הכתה עוררו את הקולות גם בקצהו השני, וסביב הכיתה התרוצצו ילדים שסיימו לעבוד, וכשלגליה היה נמאס, היתה משלחת אחד מהם בבושת פנים החוצה והשקט היה שב לתיקונו.

שיער כתום היה לה, לגליה, וקצת נמשים. משקפיה היו תלויות כמעט תמיד על קצה אפה המחודד ומאחורי שולחנה היתה נראית גבוהה ורחוקה. גליה ציירה מאד יפה ותמיד טענה שאם ננסה ונתרגל נצליח גם אנחנו. דווקא ניסיתי כמה פעמים אבל לא הצלחתי להגיע לקווים העדינים האלו שלה ולצבעים הנהדרים שהוציאה תחת ידיה. פעם שמעתי אותה אומרת לאמא שיש לי פוטנציאל ארטיסטי, ואחר כך כששאלתי אותה מה זה, היא רק ענתה: שאתה יכול. יכול מה, שאלתי ומשכתי לה בשרוול כשדיברה עם אמא אחרת, מה יכול. היא הפנתה אלי עיניים כועסות ואמרה "אתה לא רואה שאני מדברת", ואני השתתקתי.

אני יכול למרוח קוביות אבוקדו בלי שהם יקפצו מהפרוסה, אני יכול לכדרר רצוף חצי שעה, אני יכול להיות ער ממש עד הרגע שאני נרדם. אמא שמה לי בצלחת מה שנשאר במחבת והורתה לי לאכול.

כשהרמתי את הצלחת סימה ניתקה את השיחה והתחילה לרטון שלא השארנו לה כלום.

למחרת אחרי בית ספר שוב סגרתי את הדלת והפעלתי את הרדיו דיסק. נשכבתי על הגב עם הפנים לתקרה ובהיתי ברקמת קורי עכביש שנתלתה בפינת החדר. הצלילים החלו להתנגן ואני הרגשתי איך הצלילים ממלאים לאט לאט את החדר, בחמלה רכה, אצבעותיהם הסמויות בונות בחדר מגדלי קסם בהם אולמות נפלאים ורחבי ידיים, אנשים קטנים רוקדים בחדריו בידיים פרושות וכל כולם אומר עונג, מתוך רצפת החדר שלי משתלחת אל עבר הים קשת צבעונית יפהפיה וריצודים דקים של אור זוהרים לאורכה.

אני לא יודע כמה זמן שכבתי ככה עד שהדלת נפתחה בבום אדיר.

סימה עמדה במרכז החדר ופוצצה מולי בלון מסטיק עצום. ידיה היו מונחות על מותניה.

"תגיד", אמרה בטון מתגרה, "צ´עמם לך? אין לך חברים? מה זה הגועל הזה?" זינקתי אליה כשהתקרבה לטייפ ותפסתי את זרועותיה. "עופי לי מהחדר מיד", סיננתי בתקיפות.

"יא לחוץ, רק שאלתי מה זה החננה הזאת, אין לך מה לשמוע?" חשבתי שאני מתפוצץ. "זה לא עניינך, עופי מכאן ע כ ש י ו", שאגתי ומשכתי אותה החוצה. טרקתי את הדלת וגררתי את הכסא כדי לחסום כל אפשרות להיכנס. מנעול לחדר לא היה לי.

בשלישי בבוקר שוב הופיעה גליה, וציירנו איתה חלומות. ציירתי ילד יושב ליד פסנתר והידיים שלו בתוך כפפות ענקיות. כשגליה עברה בין השולחנות וראתה את הציור שלי היא אמרה יפה, יפה.

ההתחלה היתה שקטה. כשהיא גוועה החלו צלילים עליזים וצוחקים.

אבא אמר שאולי ואמא אמרה שנראה. שבוע הבא יהיה לי יומולדת ואולי ונראה יהיה לי פסנתר. שלי. לבד. האצבעות שלי יקפצו וירקדו ויעברו מקצה לקצה בזריזות חתולית כמו בשראיתי פעם בטלוויזיה.

סימה לא מפסיקה לרדת עלי וקוראת לי חנון. נראה לי שהיא מגבירה את השירים שלה בכוונה, כדי לעצבן אותי.

אתמול חזרתי הביתה עם שי ודיברנו על להקת הרוק שהוא רוצה להקים. שי כבר מנגן קצת על גיטרה צהובה רגילה, והוא כל הזמן משוויץ שקונים לו גם גיטרה חשמלית. הלכנו דרך רחוב הרצל ונעצרנו להתבונן בחלון הראוה של כלי זמר. בחלון עמדה גיטרה חשמלית אדומה מבריקה ומאחוריה השתרע לו פסנתר ענק בצבע שחור בוהק , עם כנף מונף באויר.

שי לטש עיניים בגיטרה ואני נתתי עיני בפסנתר, שניצב לו במקומו כמו מלך גדול וכבד.

הבחנתי בראש מתנועע שהופיע חליפות מאחורי הכנף והצלחתי לשמוע כמה צלילים עמומים. זהו, חשבתי לעצמי כשהלכנו משם, כזה אני רוצה. עם כנף גבוה, בצבע שחור, וגם לא נורא אם זה בצבע אחר. עד הבית תכננתי לי בראש איך אני אסדר את החדר כדי שזה יכנס. אני אצטרך להוציא את הכל, נראה לי. חוץ מהמיטה שלי. אני רק אנגן ואישן.

לפני השיעור של גליה, ניגשתי אליה בחדר המורים והוצאתי את הציור המקופל שלי מהכיס. הסברתי לה בשקט שהילד בציור רוצה לנגן, אבל תקועות לו כפפות על הידיים. היא לקחה שלוק ארוך מהקפה שלה, הסתכלה על הציור מאחורי הכוס ואמרה מממ.. כזה ארוך. היא ליטפה לי את הראש ואמרה לי לחכות לה בכיתה.

הצלילים השמחים פסקו והתחילה סערה.

אבא רצה שנלך לקניון ואני התעקשתי שנלך לעיר. רציתי שהוא יראה את הפסנתר הגדול והיפה שראיתי.

אמא החליטה שהולכים לקניון ואם לא נמצא נלך לעיר.

אין שם חנות של פסנתרים, מחיתי, יש רק בעיר.

מה פתאום, ביטל אבא בהינף יד, בטח שיש, יש כמה. אתה רק לא יודע איפה לחפש. יצאנו שלושתנו לקניון והתחלתי להרגיש איך דגדוגים קטנים של התרגשות מטפסים לי בבטן. יהיה לי פסנתר ושסימה תתפוצץ מקנאה. אני אנגן המון המון וכולם ישבו ויקשיבו לי, ויגידו, וואי, כזה מוכשר ולא ידענו, ואמא תבקש שאני אנגן לה שיר שהיא אוהבת, ואני אחפש בספר התווים, בשפה הסודית שרק אני אכיר, אדפדף בין סימני הקסם השחורים ואגיד, אין את השיר הזה אבל אני אנגן לך משהו אחר. ובסוף היום יכאבו לי האצבעות מרוב נגינה.

בוא, אנחנו נכנסים לכאן, קראה לי אמא בפתח אחת החנויות. בוא נחפש, היא אמרה וכבר נעלמה בין המדפים העמוסים. אבל אבא, קראתי לו מאחורי הגב, אין פה פסנתרים, אני בטוח! אבא המשיך ללכת קדימה ורק הפטיר יש, יש.

בקצה החנות אמא עמדה ליד בחור ג´ינג´י שהראה לה שני אורגנים קטנים.

בוא, בוא לכאן ותסתכל, אמא קראה לי, יש כאן כמה דוגמאות. המוכר הוציא אורגן אחד ולחץ על כפתורים שונים שעשו צלילים של חצוצרות ותופים, ומנגינות מוקלטות. נו, מה אתה אומר, מתאים לך? שאל אבא אגב דיפדוף בחוברת צביעה. אני לא רוצה כזה, אמרתי בשקט והסתכלתי ברצפה, אני רוצה פסנתר.

אוי באמת, אמא נאנחה, מה זה משנה, יש לך כפתור שעושה את כל הקולות שיש, מה לא טוב בזה?

מיד דמיינתי את האצבעות רצות על הקלידים מצד אחד אל הצד השני ואת הצבעים הקופצים.

לא, זה לא טוב, אמרתי והרגשתי איך עולה לי גוש לגרון, זה לא כמו פסנתר.

אבל זה מה שיש, אמרה אמא בחוסר סבלנות, פסנתר קטן. מה בדיוק אתה רוצה, הא?

את הדרך הביתה עשינו בנפרד, אבא ואמא הלכו לפני ואני נשרכתי מאחור.

כשהגענו הביתה סגרתי את הדלת והטחתי הראש בכרית. בכיתי ובכיתי וכנראה שנרדמתי, כי כשהתעוררתי הרחוב כבר היה שקט מאד ומבעד לחלון ראיתי ירח לבן ועגול תלוי בשמים.

קו דק של אור חצה את החדר וריצד על הרצפה, טיפס על המיטה שלי ורעד לרוחב הכרית.

הושטתי לקו אצבע אחת וריפרפתי עליה קלות.

ואז עוד אצבע. ועוד אחת. והתחלתי לנגן.