הכאב הזה נראה לי מוכר.כאילו הוא גר פה כבר פעם,לא בעבר הרחוק.רק לפני יום.או יומיים.מי סופר...
אבל נראה כמו חדש,כאילו רק עכשיו הגיע והחליט להשאר,לארח לי חברה,כשקשה לי מעט.הרבה.אבל מי סופר..

הגעגוע הזה,חופר בי עמוק.קשה לי להתרכז עם כל הבדידות הקרה הזאת.
רוצה לחזור כמו פעם.בלי החור הפעור הזה בלב.
בלי העצב הקטן.הגדול.שפשוט נשאר וממאן לעזוב.

רוצה את העיניים הצוחקות,המאושרות,שהכניסו בי חיים!
רוצה אהבה כמו של שני ילדים קטנים ותמימים..

אין אדם הרואה את החלל הריק בליבי.
גם לא אלו-קים,שיצר את הבור הזה והשאירו פתוח כדי שכל הריק והצער בעולם,יוכלו אליי,אל תוך תוכי להיערם ולהתנחם בי.

הדמעות כבר עייפו מלפול אל השחור השורר שם בחוץ.
פה ושם עוד גיהוק וצינון של אחרי גשם קודר.כזה שלא נגמר עד שיעזוב את ליבי
אותו הכאב הכל כך מוכר..