משהו השתנה בנו? היינו שם, נלחמנו, התסערנו, כבשנו, ובכל זאת משהו בנו השתנה? נהיינו אנשים אחרים, יותר בוגרים, יותר רציניים, יותר שקולים?

שירתנו, הקרבנו את עצמנו ואחרים, הקרבנו שאיפות, רצונות, אהבות ומשאלות, אבל האם משהו בנו השתנה? הנהיינו לבן אדם יותר טוב, אופטימי, הנהנה מכל רגע, נוצר על שנייה של חיים חופשיים?

התגייסנו ילדים, מה זה להלחם בגיל עשרים? מה זה לפקד על צוות, מחלקה, פלוגה, בשנות העשרים המוקדמות? איפה שמענו על דבר כזה? איפה שמענו שילד מוליך ילדים אחרים למשחקי אש? להגנת המולדת? שמירה על הבית?

איך נותנים לילדים להתמודד עם אבידות? חבר קרוב נפל בקרב, ואנחנו הצוות צריכים להשלים את הפערים, להשתתף בלוויות, לנחם את המשפחות, את עצמנו...

איך נותנים לילדים להקריב דברים שהם עוד לא יודעים להעריך, דברים שהם עוד לא הספיקו לממש, למצות, ואולי לעולם גם לא יספיקו...

אז השתחררנו, סיימנו להגן, עם כל הצלקות, עם כל הפחדים שישארו איתנו תמיד, הסיוטים בלילות, הצעקות באוזניים, התחינות של הרגעים האחרונים, ריח הדם על הידיים, אבל האם השתננו?

האם לא חזרנו אל אותה נקודת התחלה, ילדים? האם לא נעשה שטויות, ננהג בחוסר אחריות המאפיינת כ"כ את הגיל? האם אסור לנו להתנהג כך, או שמא צריך... האם הצבא באמת מבגר, מחנך, מעניק אחריות? או שמא הכל אשליה?

משהו בנו השתנה, משהו בנו יותר מחוספס, משהו בנו פחות פגיע, או להפך, הכי פגיע שיש...