אני שומע צפירה, צפירה של שבת, צפירה שעושה לי תחושה טובה, תחושה של מנוחה, תחושה של קדושה, תחושה של שבת.
אני שומע שיר מיוחד במינו, שיר שאין לו מתחרה, שיר ללא לחן, שיר שמזכיר לי איפה הייתי אז ואיפה אני היום.
אני שומע שיעור מיוחד במינו, שיעור ללא מעביר, שיעור ללא דף מקורות, שיעור ללא תוכן, שיעור ללא מסר.
אני שומע שיחה, שיחה ללא קול, שיחה של איש אחד לקהל של איש אחד, שיחת פתיחה, שיחת אמצע, שיחת סוף, הכל סתם דיבורים.
אני שומע צלצול, צלצול להפסקה, צלצול בלי מנגינה, סתם צלצול מונוטוני.
אני שומע נביחה, נביחה שעושה לי צמרמורת של פחד, נביחה שמשמעותה שגילו אותנו, לא היינו מספיק שקטים.
אני שומע שריקה, שריקה של קאסם, שריקה שעושה לי סיוטים בלילות.
אני שומע קריאה, קריאה לכיתת כוננות, קריאה שעושה אותי הכי דרוך שיש.

אני שומע צפירה, צפירה של יום הזיכרון, צפירה שמזכירה לי מה היה, דואגת לחקוק את הזיכרון טוב טוב בלב, צפירה שגורמת לי לתחושת אבדון בדיוק כשאני צריך אותה...