את רוב התפילה אני מעבירה איכשהו. מתעלמת ממראות הפגרים המתים והנשמות שמתרוצצות מולי בזמן שאני מודה לך, שהחזרת לי את נשמתי. אבל לאט לאט אני מתחילה להרגיש את החור במקום שעד אתמול היה יונדב. בינתיים הדמעות זולגות פשוט כי העיניים יודעות שזה תפקידן, אבל אני לא באמת תופסת ש-זהו. אין יותר את יונדב, יונדב שכל ההספדים לא ידעו לצייר את דמותו. יונדב הצוחק, המקפץ בסנדלים על הגבעות, יונדב הקדוש. אהבת עולם אהבתנו, אני מודה ומייחדת, ושננתם לבניך ודיברת בם. (הנה עוד מעט, עוד מעט נדבר בם, בבניך המשננים את דבריך על ליבם, האוהבים אותך בכל נפשם ואפילו אתה נוטל את נפשם-) מלך עוזר, מושיע, מגן. נאמן אתה להחיות מתים.
ראש חודש. ראש חודש אדר. יעלה ויבוא זכרוננו. (מולי צפים התהילים של אתמול, כשעוד לא ידעתי. כשחשבתי שגם הפעם המוות דילג על חלוני שלי. למה שכחתנו? למה תזנח לנצח?)
אבל בהלל השפתיים הנשוכות נפרצות. אני מהללת ומשבחת ומתייפחת, אם הבנים שמחה. יברך יראי ד´ הקטנים עם הגדולים. לא המתים יהללו ק-ה. מה אשיב לד´, יקר בעיני ד´ המוותה לחסידיו. אני ממשיכה, מדגישה בנחישות מילה אחר מילה, קורעת מעצמי חתיכה אחר חתיכה. לך אזבח זבח תודה ובשמך אקרא, בחצרות בית ד´, בתוככי ירושלים.
הפסוקים מתנגנים בקצב מוזר, מתחברים לפסיפס מטורף. הודו לד´ כי טוב, כי לעולם חסדו. זה השער לד´, צדיקים יבואו בו. מאת ד´ היתה זאת, היא נפלאת בעינינו. זה היום עשה ד´, אני בוכה בקול רם, נגילה ונשמחה בו.
אנא ד´ הושיעה נא.

הלוויה. כל מה שיכול להיאמר נאמר, וכל מה שלא יכול להיאמר מתכסה בטלית ושותק.
זה השער לד´, יונדב, צדיקים יבואו בו.