[ליצירה]
הבנתי...
רק תדאג ללכת לאבחון מהר ותוכל לקבל אישור ל"התעלמות משגיאות כתיב" .
ואני אוכל לקבל תוספת זמן - הבנתי אחרי מיליון שנה בערך - אבל לבד... טוב, בעצם אחרי שקראתי את כל התגובות.
[ליצירה]
מוכר וכואב.
התחברתי מאד לנושא של כאב השכחה (שכואב הרבה יותר מהזכרון)
קשה שלא ליפול לבנאליות כשעוסקים בנושא שכל כך הרבה נכתב עליו, ואמנם בשני הבתים האחרונים השיר נשאר בגבולות המוכרים, אך בהמשך הוא מתרומם משם ומצליח להפתיע ולרגש.
אני חושבת שהעוצמה של השיר היא בבתים האחרונים שלו וניתן לבנות מהם שיר מלא. (לצמצם את הראשונים, ולתת לאחרונים יותר משקל.)
מה דעתך?
לגבי התוכן: כפי שכתבתי, הנושא קרוב ללבי מאד. גם אני מוצאת את עצמי בחרדה מהשכחה, מוודאת שאני עדיין זוכרת את צורת ההליכה, את החיוך ואת צליל הקול...
אבל אני לא מסכימה עם השורה האחרונה. העובדה שאנחנו שוכחים לא מוחקת את קיומם של אלו שהיו. זה לא הזכרון שמשאיר אותם, אלא עצם העובדה שהיו, שקיומם השאיר את רישומו בעולם גם אם אנחנו, מכח הגזירה, שוכחים ולא מודעים לו.
[ליצירה]
אהבתי (מלבד הדברים המובנים מאליהם, כמו השימוש המופלא שאת עושה במילים,)בעיקר בגלל שבסיפור הזה יש יותר תלת-ממדיות מאשר באחרים.
אבל עדיין, חסרה כאן אמירה.
כלומר,נכון שנפטרתי אחת ולתמיד מהדעות הקדומות שמעולם לא היו לי נגד מכשפות רעות, וחוץ מזה?..
[ליצירה]
[ליצירה]
אוי, עצוב.
גרם לי להיזכר בביקור האחרון שלי שם. שורה ארוכה של קברים קטנטנים. ולא רק הם.הרוב המוחלט של הטמונים שם הם למטה מגיל שלושים.
אני זוכרת שחיפשתי נואשות קבר של מישהו מבוגר, משהו שיוכיח על אחיזה בחיים..
[ליצירה]
עם מגל וּפטיש נרסק אוייבינו!
חרב המהפכה נניף מעל.
את העשירים וּבעלי הון הפקר נשימה.
רוח קרב בנו תִגָל.
רגלינו תטבע צעדי נחושת,
בהגיעה אל האופקים החדשים.
אדם עמֵל יראה ברכה בפרי-מעשהו;
העולם, יהיה שייך להמונים.
שמש התקווה והחירות תַפֵץ קַרְנוֹתֵיָה.
חיי העושר וההוללות ימוגו כַלא היו.
אש המהפכה העולמית תכה סלע.
העניים ומזי-רעב ישבעו!
(שמואל ירושלמי)
תחי העקביות.
[ליצירה]
[ליצירה]
קצת בהיר מדי (או שזה המחשב שלי? הדבר שנראה כמו פמוט נבלע בדבר הלבן מאחורה שנראה כמו כורסא)
וחוץ מזה - תמונה טובה עם תאורה מעניינת.
תגובות