אדם קם משנתו ואין לו ממלכה להציל.
שוטף פנים, לאט מתעורר-
מקווה למכתב.

אדם שולף עצמו ממגירתו,
כל יום מחדש, אדם מת-ישן קצת יותר
וממשיך
ויוצא מתחומו,
יוצא מחדרו,
יוצא מעורו
אל זמנו.

אדם רדוף מחשבותיו,
בהיסח דעת בועט בפחית,
דורך דשא בעיוורון-צבעים,
יורק על מדרכות.

אדם מתייפח, לא רק עיניו יבשות.
וכל האבירים - זרים
וכל הסוסים - ברזל
ובכל הרחובות אין לו נסיכה להציל.