-         "שלום אבי."

-         "שלום אודליה."

-         "טוב אבי, היום אני אשתלט על השיחה, כי יש לי המון על מה לדבר." – אמרה אודליה, ומייד נזכרה שהסיפור על שגית עלול להיות כרוך בלשון הרע. היא החליטה לשנות נושא, ואמרה: "בעצם עזוב, סתם דברים מגעילים, לא רוצה לדבר עליהם."

-         "טוב..." – אמר אביאל – "אז ספרי לי בכלליות איך עבר עלייך היום."

-         "היה יום... היה יום מעניין. יום שבו ראיתי שוב בפעם המי יודע כמה, שאני יותר חכמה מכולם..."

-         "את אומרת את זה בצחוק אני מניח."

-         "בחצי צחוק..." – השיבה אודליה.

-         "ואת רוצה לשתף אותי, איך ראית ´שוב´ את הדבר הזה?"

-         "אני מאוד רוצה, אבל זה כרוך בלשון הרע, אז עזוב."

-         "עזבתי, שלגיה."

-         אודליה הופתעה למשמע הכינוי החדש שהוצמד לה בפי אביאל. היא אמרה לעצמה: "איזה כיף! גם שם חיבה, וגם שם שמעיד שהוא חושב שאני יפהפייה! איזה מתוק אבי." ולאחר אמרה בקול: "אם אני שלגיה, אז אתה הנסיך?"

-         "חשבתי יותר בכיוון של אחד הגמדים..." – השיב אביאל.

-         "לאיזה אחד אתה דומה?"

-         "אם נראה לך שאני זוכר את השמות שלהם, את הוזה..."

-         "אבי, אתה רוצה לדעת את האמת? גם אני לא זוכרת את השמות..."

-         "אז איך נדע איזה גמד אני?"

-         "פשוט נחליט שאתה הנסיך, וזהו."

-         "אין בעיה. אני אמנם לא יודע לרכב על סוסים, אבל ניתן לעשות לסיפור עיבוד מודרני."

-         "בעיבוד המודרני, הנסיך והנסיכה בטח נפגשו באיזה מפגש פו"פ."

-         "זה בלתי אפשרי." – הגיב אביאל מיידית – "ר´ אברום אוסר על דברים כאלה. פעם הביאו לו פרסומת למפגש כזה שערכה ישיבת הסדר מסוימת, ור´ אברום הגיב בצורה האופינית לו ואמר: ´זו פריצות! זו פריצות!´ "

-         אודליה חשבה לעצמה: "למה שזה יהיה אסור? לאבי בטח יהיה נימוק ארוך ומייגע, האם אני רוצה לשמוע אותו? נשאל אותו, ואם זה ישעמם – אני פשוט לא אקשיב. זה לא כאילו יש בחינה בנושא או משהו." ואמרה: "אני מסכימה שזה ממש שוק בשר וגועל נפש טוטאלי, אבל מה האיסור בזה?"

-         אביאל השיב: "לא שאלתי את הרב אף פעם מה הסברא, אבל אני יכול לנסות להסביר מדעתי."

-         "Go for it!"

-         "אני רק ברשותך אפתח שולחן ערוך חלק אבן העזר סימן כא´, ואצטט לך במדויק מה שכתוב שם." אודליה חשה שמחה גדולה על כך שאביאל שולט במקורות בצורה כל כך נרחבה, שהוא יודע מיידית מה המיקום של הדין הנשאל. אביאל קטע את רצף מחשבותיה באומרו: "נפסק להלכה בשולחן ערוך: ´צריך אדם להתרחק מהנשים מאוד מאוד´; כלומר שבגלל שאנשים מאוד תאבים לאיסורי עריות, הם צריכים להתרחק מאוד מבני המין השני. ממילא ללכת למפגש רגיל ששוהים בו גברים ונשים בערבוביה – זה אסור."

-         אודליה חשבה מעט על הדברים, והיא רצתה להבין את הדברים בצורה יותר עמוקה, ולכן אמרה: "ועכשיו אתה תסביר כמובן למה זה לא מותר למרות שזה כדי שאנשים יוכלו למצוא את הזיווג שלהם."

-         "זה פשוט. לגבי כל איסורי עריות, מצינו רק דבר אחד שאסור בצורה כללית ומותר לגבי שידוכין. נפסק להלכה בשולחן ערוך: ´אסור להביט ביופיה´ של מישהי שהיא בגדר של ערווה."

-         "למה הכוונה?"

-         "יש בזה הרבה שיטות, אבל אני אסביר לפי מסקנת רוב הפוסקים. מותר לגבר לראות אישה ברחוב, ומותר לו גם להסתכל בפניה, אם הוא צריך לדבר איתה, אבל אסור לו להאריך להתבונן בה, על מנת לקבל הנאה מהיופי שלה."

-         "אסור גם לאישה להסתכל ככה על גבר?" – אמרה אודליה, וחשבה על החיוך המקסים של אביאל.

-         "בפשיטות מותר לה."

-         "בסדר גמור. כעת תמשיך את מה שהתחלת..."

-         "ובכן, לגבי האיסור הזה, נפסק להלכה בשולחן ערוך: ´מותר להסתכל בפנויה, לבדקה אם היא יפה, שישאנה.´ – כלומר כדי שהוא ירצה להתחתן איתה – ובהמשך, השולחן ערוך כותב: ´ולא עוד, אלא שראוי לעשות כן.´ ואז הוא ממשיך ומסייג סייג, שאנחנו לא צריכים לדון בו כרגע."

-         אודליה לא הבינה מדוע אביאל איננו חפץ להמשיך ולבאר את הסייג שהשולחן ערוך מסייג, אבל הבינה שיש לסמוך על אביאל, שאם הוא מצנזר משהו זה מסיבה טובה, וממילא סכמה בפשיטות את הדברים האחרונים של אביאל: "אז מותר לבחור להסתכל בצורה ממושכת במשודכת שלו, להתבונן ביופי שלה, ולשמוח בגלל שהיא יפה."

-         "כן. אבל זה ההיתר היחיד שמצינו בשידוכין. ומכאן רואים ששאר הדברים שאסורים במקרים רגילים – אסורים גם כאן."

-         "זה נשמע הגיוני."

-         "ולא רק זה, אלא שיש מושג בהלכה שנקרא ´מצווה הבאה בעבירה´ – ולהלכה אנו פוסקים ש´מצווה הבאה בעבירה, לאו שמיה מצווה´ – המצווה איננה נחשבת."

-         "אז למה הרבנים לא יוצאים נגד הדברים האלה?"

-         "אודליה, כבר אמרו חז"ל לגבי תקופתנו: ´והאמת תהיה נעדרת´..."

-         "אז טוב שיש את ר´ אברום."

-         "זה הכרחי שיהיה את הרב." – אמר אביאל, והחל בתיאור ארוך של ראש הישיבה. מחשבותיה של אודליה נדדו אנה ואנה. "איזה מתוק אבי. טוב שהוא התבונן ביופי שלי, ועוד יותר טוב שהוא חושב שאני יפהפייה. כל כך טוב כששמים אלייך לב. אני מקווה שהוא גם שם לב לבגדים שאני לובשת לכבודו. כל כך כיף להתלבש כדי להיראות יפה בעיני גבר. אני צריכה בהזדמנות להסביר לו שהוא צריך גם להחמיא לי על היופי. הוא פשוט לא מבין בשביל נשים קבלת מחמאות זה צורך קיומי. איך אני יכולה להעלות את הנושא? אני לא יכולה להושיב אותו על הספסל בפגישה, ולומר לו: ´מותק, אתה צריך להבין שאצל נשים קבלת מחמאות זה דבר שאנחנו מוכרחות לקבל. אני יודעת שאתה חושב שאני יפה, אז תאמר את זה! ואם יש איזה בגד שלי שמוצא חן בעיניך, תאמר לי שהוא הולם אותי. תעניק לי את החום שמגיע לי!´ בעצם... למה אני לא יכולה לומר לו את זה? אני יודעת שהוא ייכנס להלם, אבל אולי זה יעזור לו להבין מה אני צריכה?" מחשבותיה של אודליה נקטעו, כאשר היא שמעה את אביאל אומר בקול נרגש: "אודליה! אין לך מושג איזה אושר עצום זה, שאני זכיתי ללמוד ממנו תורה."

-         "חבל שהרב כל כך מבוגר, אם הוא היה צעיר בעשרים שנה, עוד היית זוכה ללמוד ממנו הרבה שנים."

-         "אודליה! תתפללי עלי, שאני אזכה לספוג עוד הרבה תורה מהרב, כי אין בדור מישהו אחר שאני יכול לקבל ממנו את הזן הייחודי של תורת הדורות הקודמים."

-         "אני אתפלל בלי נדר." – אמרה אודליה – "יש כל כך הרבה דברים שצריך להתפלל עליהם... אבל ברור שאתה תופס חלק נכבד בתפילות שלי. אני מתפללת עליך, עלי, עלינו... על כל הרווקים... וכמובן שאני מתפללת באריכות על החברות שלי. על כל המסע הקשה שהן עוברות בדרך למציאת הזיווג. ד´ אוהב אותנו, אני יודעת את זה, וכל מה שהוא עושה זה אך ורק לטובתנו, אבל זה לא אומר שלא קשה. ר´ אברום התחתן כשהוא היה בן 29, אז אני מניחה שגם הוא מבין מה זה הייסורים האלה."

-         "אודליה!" – אמר אביאל – "אני כל כך אוהב את הרב, את לא מסוגלת לתאר לעצמך כמה."  אודליה חייכה חיוך רחב, וחשבה לעצמה: "אני מקווה שיום אחד אבי יאהב אותי כמו שהוא אוהב את הרב."

מתוך הדיון בראש הישיבה, נסב הדיון לנושאים שונים, וכשנחתמה השיחה לבסוף, סוכם על פגישה בערב המחרת.