ואז...
אז הכל נראה תפל.
מה הטעם? היש טעם?
וזו אותה כמיהה לעוד מבט אפל
לחוש בו שוב. עוד פעם. רק עוד פעם.
וצולל.
הלב.
אל התחתית.
ומנתר.
ומפרפר.
והכמיהה. והתמיהה. והסיכוי –
שבים כמו גל שמסתחרר ומערבל ושוב מציף,
עוטף הכל בטעם של פיתוי
לרוץ אל הרכבת. לרציף.
אולי
יהיה
ושוב שכח.
פרחים.
נבוך...
וריחני,
כל כך.
תגובות