יום כזה, בלי גשם, בלי הגשמה. אני מגושם ביום כזה, אני גוש של אבן חלקה, חלוק נחל שהשתפשף והשתייף עם הזמן והמים. זה אפילו לא ערפל בראשי, זו בהירות מסמאת. אני מוצא את עצמי עובד במקום לעמול. הקולות מתגברים ונחלשים לסירוגין ובהדרגתיות. המילים מתחילות להתרכב. המורכבות מתחילה להסתבך. (דנה נמה, דנה קמה). איזון קיצוני במקום שיווי משקל. המשקל שווה למסה, המסה נהגית היום, יום ראשון, באלפי כנסיות, כבדות כאנשים, קלות כדעתם. אין לי נקודת אחיזה

והשלג ירד

ואחרי שנמס אחרון הפתיתים, גיליתי שקפאון זה מצב צבירה. אני צובר את כל טיפות העולם, את כל פתיתי האנשים, במיוחד הערימות המלוכלכות בצידי הכביש. אני אוגר את כולם בתא צפוף ומלוכלך בתיק הגדול והריק שלי. שומר מקום, ממלא משקל. או אולי להיפך. אני שומר מקום לכל אותם אלו שיתעקשו להכנס בלי הזמנה. יכנסו לי לתיק ויחלקו את המקום עם כל הלכלוך, הטיפות והפתיתים. אבל מי זה שיתייק את עצמו באותה מחלקה, באותה חלוקה, באותה מחלוקת מתוך הסכמה עם חלוק נחל, נווד מתחזה? איפה יש מין דבר כזה? כולם נדבקים בדבר הזה? לא דבר של פרות, אלא דבר של דיבורים. ברד של מילים עוקצניות כדבורים, משמימות כמדבר הומה ברדלסים רדומים (יש אפשרות, אין מעשה). מדברים על זו ועל זה, בזלזול כזה, ולעזאזל הזולת.

והשלג נמס

ואחרי שהרחוב נתגלה במלוא רוחבו, גילית ששמחה היא מצב צבירה. שמחה זה לא מדויק. שמחה זה ספקטרום שלם של אותו רגש. יש לה אלפי שמות שניתנים לבחורות עצובות, או עצומות. אותן בנות של אושר (הגורו האולטימטיבי) הן שמניעות אותי לכתוב. או שהן כותבות ואני נכתב, אני כבר לא בטוח. אני נדהם מהשימוש במילים פשוטות לתאר דברים מורכבים. אז הנוחות תאלץ להתפשר. אני אזרח ותיק בעמק השווה. שם העצים עומדים מתוך בחירה. שם הרוח נעה לאחור ומשאירה אחריה ריק. אני אזרח, ותיק גדול מלא אויר על כתפי.