אודליה קמה באיחור, אך היא לא נלחצה מזה. היא התפללה באיטיות ואכלה את ארוחת הבוקר כאדם שאין לו דאגה בעולם, ונסעה לעבודתה. דקותיים ומחצה לפני תחילת השיעור הראשון, ואודליה מחנה את מכוניתה ליד בית הספר. אין יום זה כשאר הימים: בימים רגילים – אם היתה אודליה קמה באיחור היתה נלחצת וממהרת את תפילתה ואת אכילתה, היתה נוסעת במהירות לעבודתה, והיתה מגיעה מוקדם מאשר אם היתה קמה בזמן, אך היום – הזמן איננו תופס מקום עבור אודליה, היא מאושרת, ואין דבר שיכול להלחיץ אותה.

 

כל היום הלכה אודליה לאיטה, בתחושה שהיא מרחפת מעל פני הקרקע, חיוך גדול מרוח על פרצופה, ודמותו של אביאל נצבה מול עיניה. זכרונות צצו לנגד עיניה: איך הוא הצחיק אותה בהלצה זו או אחרת, איך הוא הקשיב בקשב רב לדבריה על אודות הפיוטים, ואיך עיניו נבטו אליה במבט חם.

 

זמן רב עבר מאז הרגישה אודליה לאחרונה הרגשת אושר, והיא התענגה מכל רגע ורגע. כל קשיי היום יום, לא השפיעו עליה כהוא זה, גם דברים אשר היו טורדים את מנוחתה בזמנים רגילים, נעלמו לחלוטין מתודעתה.

 

 

 

מתוך הרוגע שנפל עליה, יכלה אודליה מתוך נחת להתעסק בתחביביה. ומכיון שכך, לאחר שסיימה את עבודתה והתפללה מנחה באיטיות, ואכלה בחפזון ארוחת צהריים, נתפנתה לעסוק בענייני פיוטים.

 

וכך סדר לימודה: בתחילה משננת בקול את הפיוט, לאחר מכן מעיינת לראות אלו דברים קשים יש בו, אשר נסמנים על ידה לעיון עתידי. לאחר מכן פותחת את דברי חז"ל שעולה בדעתה שיכולות להיות קשורות לפיוט, ומנסה לפרש על פיהם את עניני הפיוט. ובחריצותה, מייד רושמת כל העולה בדעתה. לאחר מכן מעיינת בדברי הפרשנים השונים על הפיוט, ובפרט בפרשנותם לדברים הקשים שסימנה מראש. 

 

ביום זה, החליטה אודליה להתעסק בלימוד היוצר לפרשת שקלים: "אל מתנשא לכל לראש". היא שיננה את הפיוט בקול, וסימנה את הדברים שהיו נראים לה קשים להבנה. לאחר מכן הרהרה על המקורות האפשריים בחז"ל: "במחזור וורמייזא, הפיוט מיוחס לקליר, אבל פליישר בספר שלו על היוצרות, מערער על הנחה זו, אבל בכל זאת, גם הוא מודה שזה פיוט ארץ ישראלי, אז אני צריכה לפתוח את הפסיקתות."

 

מתוך העיון בפסיקתא דרב כהנא, מצאה את המקור לדברי הפייט, בפזמון: "כבודי ומרים ראשי", וכך פירשה: "ד´ שהוא משרה שכינתו בתוכי – כנסת ישראל – והוא במקום לתלות אותי, כפי שהיה ראוי לעשות לי בגלל חטא העגל, המיר את התלייה על עץ לנישוי ראש מעל הגויים". אודליה נהנתה מפירוש זה, בפרט מכיוון שלא זכרה, מלימודה הקודם, שיש מבין הפרשנים שפרשו כך. היא מיהרה לעיין בפירוש "הכל בו", שכמובן היה מונח לפניה בצילום של דפוס אמסטרדם, ובפירוש "ידי יוצר", ואכן לא מצאה שפרשו כך.

 

היא המשיכה בעיונה, ולאחר נפנתה לעיין בדברי הפרשנים כסדרם. אחד מהדברים שהיו קשים בעיניה, הם דברי הפייטן: "כל העובר בימה ישקלו שקל בלי מהומה מחצית השקל תרומה". אודליה לא הבינה מה הקשר בין קריעת ים סוף, לבין מחצית השקל. היא ראתה שבפרוש ה"כל בו", וכן ב"מנחת איתן", מבואר שישנה מחלוקת בין בן בוכרי לבין רבן יוחנן בן זכאי, אם כהנים מחויבים בנתינת מחצית השקל, והירושלמי מפרש שהטעם של רבן יוחנן בן זכאי, הוא שהוא דורש את המילים "כל העובר" שבפסוק: "זה יתנו כל העובר על הפקודים מבן עשרים שנה ומעלה יתן תרומת ד´ " – שכל מי שעבר בים סוף צריך לתת את מחצית השקל, והכהנים בכלל. אודליה הרהרה בלבה: "אולי אבחן את אביאל.... אראה אם הוא מכיר את הירושלמי".

 

אודליה המשיכה את הרהוריה: "בעצם, כדאי לנסות לסחוט ממנו פירוש על מילים. זה יהיה יותר יעיל. אלו מילים אני לא מבינה? ב´אל מתנשא´ הפירוש ´דברים אחדים´ מסביר את כל המילים. האם יש מילים בפיוטים אחרים, שאני לא מבינה? צריך משהו יסודי, אני לא אטרטר אותו על כל מילה נידחת." אודליה חשבה לדקה, ואחר מצאה פתרון: "הנוסח הפותח את הקרובות שנאמר כפי המנהג, פותח במילה ´מסוד´, וזו מילה מאוד קשה. הפרשנים מסבירים שמדובר בקהל, כמו ´שולחתי במלאכות סגל חבורה´, אבל איך זה קשור למילה סוד? ה´ידי יוצר´ רוצה להגיה ולומר שצריך לומר ´מיסוד´, והכונה ממה שייסדו, אבל זה קשה לשנות את הגרסא המקובלת. דבר כזה אני יכולה לשאול אותו!" 

 

מחשבותיה של אודליה נדדו לפירוש פתיחה זו, והיא נזכרה, שפעם כתבה במחברת דבר חידוש על הפיוט, היא עיינה במחברתה מהשנה שעברה, וכך היה כתוב שם: "ה´כל בו´ מסביר שהכוונה הכללית של הפתיחה להתנצלות בפני הקהל, ובעצם אומרת: ´אל תתמהו איך אני, החזן, יכול לפייט פיוטים, כי החכמים התירו זאת´. ונראה לי שאפשר לפרש בעוד דרך. הרמח"ל כותב ב´לשון לימודים´ שאם פותחים הרצאה, כדאי להחמיא לשומעי ההרצאה בתחילתה, כי אז הם יתעניינו בדברים. אולי גם כאן, העניין הוא להחמיא לקהל ולבקש רשותם לפני תחילת הפיוט." אודליה הרהרה מספר דקות בדברים, ולבסוף הסיקה, שמכיוון שזה נוסח קבוע, בשינויים קלים לימים נוראים, קשה לומר שזו מחמאה לקהל, וכפי שהגדירה זאת: "אנשים לא מתלהבים, כשכל פעם מחמיאים להם בדיוק באותה צורה..."

 

לאחר סטייה זו ממהלך לימודה, שבה אודליה לעיין בדברים הפרשנים על הפיוט.

 

 

 

בתום הלימוד, התכוונה אודליה להתפלל תפילת ערבית, אולם מחשבותיה נדדו לפגישה שהיתה, ומשם הדרך היתה קצרה לחלום בהקיץ.

 

אודליה דמיינה את אביאל בבית החולים, מחזיק בידיו תינוקת קטנה, בתם הבכורה. עיניו מביטות בחמלה, פניו קורנים מאושר, וכל ישותו משדרת אבהות. והיא יושבת על המיטה, מביטה בהם באהבה, ומודה לבורא עולם על החסד שעשה עמה.

 

אודליה סרקה במוחה שמות אפשריים לשמות לבנות, והרהרה: "אני מקווה שאין לו איזו סבתא שפרינצא שהוא רוצה לקרוא על שמה..."

 

היא שבה לדמיונותיה, ודמיינה את הצעדים הראשונים של בתה, ואת יומה הראשון בבית ספר, ואת סיום לימודיה, ואת חתונתה...

 

ופתאום נעצרה אודליה, ושמחה גדולה התפשטה בכל איבריה.

 

מתוך שמחה זו, התפנתה אודליה לתפילתה.