"תשמע, יגאל" החלה היועצת לדבר אלי במתק שפתיים האופייני לה. כל כך שנאתי את הצביעות בשיחות האלה: הרי שנינו יודעים בדיוק מה את רוצה – אז תגידי כבר!
"רציתי לברר כמה דברים" המשיכה "בקשר לדברים שאמרת לתלמידים".
הנה זה בא, חשבתי, והנהנתי חזרה בחיוך מאולץ.
"יגאל, אתה צריך להבין שלילדים כאן יש בעיות וזה אומר שצריך לנהוג מאוד באיפוק בגישה אליהם. אני קיבלתי דיווחים מתלמידים שאתה לא מספיק רגיש לנושא הזה…"
"ממי?" שאלתי ברוגז.
"זה לא משנה" הדפה אותי. כמו תמיד במקרים כאלה, היועצת השתמשה בתלמידים כדי לנצח במשחקי כוח.
"מה שחשוב הוא שתתחשב בזה שכולם נמצאים כאן מסיבה כלשהי. הם לא נמצאים כאן סתם…"
…אני יודע טוב מאוד למה הם נמצאים כאן, חשבתי בציניות.
"חשוב שתבין אותם ותיתן להם הרגשה שמקבלים אותם. זה מאוד חשוב" הדגישה פעם נוספת.
הנהנתי לאות הסכמה. זהו, סיימת?
"אה…ועוד משהו שאני חייבת לברר".
ידעתי.
"אני הבנתי שהיה איזשהו ויכוח בינך ובין המחנך של הכיתה…"
"נכון" עניתי, דרוך.
"…אז הבנתי שאמרת לכמה תלמידים שהמחנך טועה ואתה יודע טוב יותר מה נכון…"
עכשיו התחלתי להתחמם. "מה פתאום? לא אמרתי להם דבר כזה!"
היועצת הרימה את ידה כדי להראות שאינה מעונינת להתעמק בזה.
"לא משנה…" התחילה לומר.
"כן, זה כן משנה" אמרתי בכעס. "אני לא מוכן שיזרקו סתם כך דברים לחלל האוויר בלי תגובה. אלו דברים שנוגעים אליי".
"אני לא רוצה להיכנס לזה, יגאל" המשיכה היועצת בשלה. "בוא נסכם רק דבר אחד, בסדר? תבטיח לי בבקשה, שמהיום אתה לא מערב את התלמידים בשום ויכוח שיש בינך לבין מישהו מהצוות החינוכי. התלמידים לא צריכים להיות מעורבים בזה. אסור לך לעשות שימוש בתלמידים, בסדר?"
שתקתי.
"בסדר?" הציקה לי שוב.
"זה תלוי במצב כי לפעמים יש מצבים שבהם חייבים להגיד…"
"לא משנה" הפעם היא דיברה בתקיפות יותר מאשר קודם לכן. "אני היועצת ואני אחראית על הכיתה ואני אומרת לך בצורה הברורה ביותר שאתה לא מערב את התלמידים בכיתה בויכוחים האלה. אתה מבטיח לי את זה?"
ההתנהגות שלה עוררה בי התנגדות מיידית. רציתי לעשות בדיוק את ההפך. הכעס גבר על ההגיון.
היססתי רגע לפני שעניתי לה.
"לא" עניתי בפנים מיתממות "אני לא יכול להבטיח לך".
היא נראתה נסערת.
"אז אם כך…אם אתה עומד על זה, אני לא יכולה להמשיך לעבוד אתך בצורה כזו, אני אדבר עם המנהל".
היא נשארה במקום כדי לראות אם אני מתחרט.
נשארתי לשבת.
"טוב…אז אם כך…" חזרה שוב. נראה שלא ציפתה למצב הזה. היא ציפתה שאבטיח לה מיד מה שביקשה. אבל זה כלל לא עלה על דעתי.
היא קמה ממקומה במהירות במחשבה שהנמרצות שלה אולי תשפיע עלי להתחרט או להבין את חומרת מעשיי. היא עברה את המסדרון בדרמטיות היישר אל חדר ראש הישיבה, כדי לגרום לי לפחד.
ואומנם הייתי במתח למשך דקה או שתיים. אבל הסתבר לי שהיא הכירה את ראש הישיבה עוד פחות ממני. ראש הישיבה הקשיב לה (או עשה את עצמו מקשיב לה) ואמר לה מה שהוא אומר לכולם: בסדר! (בהחלטיות ועם הנהון ראש נמרץ), אני אטפל בזה". היא המשיכה לעמוד שם עוד זמן מה עד שהבינה שהוא לא מתכוון להתייחס לזה באותה הדחיפות שהיא רצתה. הרי יש לו, לראש הישיבה, עוד דברים רבים לעשות (מה בדיוק?).
למחרת, בחדר האוכל, פגש אותי ראש הישיבה ואמר לי כי אנחנו, אני והוא, צריכים לדבר. ניסיתי לזהות בפניו סימנים שירמזו לי מה הוא חושב עליי. אבל הוא נראה מרוחק. הוא נראה כאילו זה עוד משהו שהוא צריך לעשות.
ראש הישיבה אומנם קבע אתי פגישה אך לא טרח להודיע לי מתי היא תתקיים. מכיוון שכך, גם אני לא לחצתי בעניין, וחיכיתי שהוא יקרא לי.
אבל הוא לא קרא לי. לא באותו יום, לא למחרת ולא אחרי יומיים. עבר שבוע והוא עדיין לא קרא לי. האווירה ביני ובין המחנך הייתה מתוחה והיינו מתחמקים אחד מהשני. חשבתי כבר שהמצב הזה יכול להימשך מבחינתי גם עד סוף השנה. אבל אחרי שבוע וחצי בערך, באו אלי תלמידים מהכיתה ואמרו לי שהמחנך אמר להם שאני לא ממשיך בשנה הבאה.
מה הבעיה שלו, לעזאזל? מאיפה יש לו את החוצפה? והכל בגלל שהוא חושד בי שאני יודע עליו משהו שראיתי בכתב היד שלו! הרי אם זה לא היה קורה, הסיפור לא היה מתחיל להתגלגל בכלל. אבל זהו, אני כבר התאמצתי מספיק לרצות אותו וללכת בדרכי נועם, ואם הוא רוצה עכשיו ללכת בכוח – אני לא אשתוק לו. הוא יגלה שזה לא כל כך פשוט.
"בוא" קרא לי יום אחד ראש הישיבה בהפתעה, לאחר האוכל "יש לך עכשיו קצת זמן?" ובדיוק כמו שהצליח שבוע וחצי להתעלם מהנושא ולמחוק אותו ממחשבתו, כך זה היה נראה לו הגיוני שבדיוק ברגע זה, זה הזמן הנכון לטפל בבעיה. מבחינתי, הטוב ביותר היה לשקר ולומר שאין לי זמן אבל הייתי גרוע בזה.
"אז מה הסיפור?" שאל אותי ראש הישיבה כשהוא נשען לאחוריו ומשלב את ידיו בנוחות מאחורי ראשו. התנוחה שלו הייתה נינוחה ביותר ורק סיגר עבה ויקר היה חסר להשלים את התמונה. אני, לעומת זאת רעדתי כולי והייתי לחוץ ודרוך.
"איזה סיפור?" היתממתי, כדי להרוויח זמן.
הוא לא התרגז. "המחנך והיועצת אומרים לי שיש בעיה בתפקוד שלך, שאתה לא עובד כמו שצריך".
"נו, ואתה הרי מכיר אותי. אתה זה שקידמת אותי בעבודה. אתה זה שכפה עלי הרי להיות מדריך של הכיתה המקדמת. אז תגיד לי אתה: האם לא עשית את זה מכיוון שחשבת שאני עובד טוב?"
"כן, וודאי" ענה.
"אז מה השתנה?" שאלתי.
"לא יודע. תגיד לי אתה".
"הרי מתחילת שנה אני והמחנך של הכיתה עבדנו בשיתוף פעולה וגם אתה שיבחת את ההתקדמות של הכיתה וגם היועצת – אז מה קרה פתאום?"
"נו, מה קרה, תגיד לי, הנה ההזדמנות שלך, כי אני באמת לא יודע".
כשנכנסתי לשיחה חשבתי שהמשחק כבר מכור, ואני עומד להיות מוצא להורג לפני וועדה של אדם אחד אבל כעת נוכחתי לדעת שהמשחק עדיין פתוח. ראש הישיבה באמת לא גיבש דעה לגבי המצב. אומנם כעסתי על כך שהוא צריך מתווך בשביל להכיר אותי אחרי שבמשך תקופה ארוכה כל כך נתתי את הנשמה, אבל זה היה המצב והייתי צריך להסתגל אליו ולשמור על מקום עבודתי. החלטתי לפתוח את הקלפים.
"אז זהו, שזה באמת נראה מוזר" אמרתי לראש הישיבה בתשובה לשאלה ששאלתי קודם "אבל אני יכול לתת לך את התשובה, כי אני יודע בדיוק למה זה קרה".
הוא התחיל לגלות התעניינות.
"אני יודע שזה נשמע קצת מוזר" אמרתי מראש "אבל היה איזשהו משהו אישי שקרה ביני לבין המחנך והוא הגורם לזה, כי לפני כן הוא הזמין אותי אליו לשבתות והיחסים בינינו היו מצוינים, כך שזה יכול להיות רק זה".
"תמשיך".
סיפרתי לראש הישיבה את כל הסיפור על כך שהמחנך התלבט בבחירת מקצוע שיתאים לו בחיים, ושהצעתי לו לפנות אל הרב דימשיץ.
"דרך אגב" שאלתי "האם אתה מכיר במקרה את הרב דימשיץ?"
ראש הישיבה הנהן בחיוב.
"מאיפה?" התעניינתי, כדי לדעת אם גם לדעתו הרב דימשיץ הוא 'שנוי במחלוקת'.
"לא משנה".
אוף! הרהרתי, אי אפשר להבין את הבן אדם הזה!
המשכתי לספר לראש הישיבה על אותו היום הסוער וגשום שבו הגעתי לבית המחנך ובגללו החלה כל החשדנות שלו כלפי. במהלך כל השיחה ראש הישיבה לא שינה את הבעתו – מצד אחד הוא לא הפסיק אותי, אבל מצד שני הוא גם לא שאל שום שאלה. לא הצלחתי לנחש מה הוא חושב על כל הסיפור המוזר הזה.
"טוב" אמר לבסוף "אני אכנס שימוע שבו תשבו שלושתכם, אתה, המחנך והיועצת, ורק אז, אתן את החלטתי".
עבר יום, עברו יומיים - ושום דבר לא קרה. היה קשה לי להתרגל לכך, אבל זה היה סוג הניהול של ראש הישיבה. הוא אהב "לטפל" בדברים ולעשות "שימוע" ו "לתת החלטות". בקיצור – הוא חי בסרט.
אבל התלמידים דווקא היו עם הרגליים על הקרקע. כשהם שמעו שהולכים לפטר אותי הם באו אלי מיד ואמרו לי: "יגאל, אנחנו לא ניתן שיפטרו אותך. אם אתה רוצה, אנחנו נעשה פה בלגן".
"לא, לא. מה פתאום. אל תעשו שום דבר, אתם שומעים?!" הזהרתי אותם כלפי חוץ, אבל מבפנים קיוויתי בכל לבי שיעשו.
כנראה שבאמת לא הצלחתי לשכנע אותם (או שלא הייתי מספיק סמכותי כמו שחשבתי שהייתי) ותלמידי החלו בשביתה: הם הודיעו שלא ייכנסו ללימודים עד שההנהלה תודיע שההחלטה לפטר אותי מבוטלת.
ההודעה הזו טלטלה את בית הספר. התלמידים פשוט סירבו להיכנס ללימודים ושום שכנוע לא עבד עליהם. ראש הישיבה שלח את אחד התלמידים לקרוא לי מיד. זה היה מיכאל, הבחור עם הקול המאנפף, זה שהביא את ה 'פלייבוי' ועורר את כל הבלגן.
"יגאל, ראש הישיבה קורא לך" קרא לי בקולו המעצבן.
אלו היו שעות הלימודים בבית הספר ולא שעות העבודה שלי ולכן לא הייתי חייב להיות שם. ישבתי מאחורי הדלת הנעולה וחיכיתי שמיכאל ילך.
"י – ג – א – ל" המשיך לנגן בקולו "א – נ – י י – ו – ד – ע ש – א – ת – ה ש – ם".
נו, שילך כבר, חשבתי, מה הוא נדבק לפה.
"יגאל" המשיך מיכאל לדבר אלי מאחורי הדלת הנעולה "אתה יודע שאף אחד לא נכנס עכשיו ללימודים בגללך?"
יופי, חייכתי ביני לבין עצמי, אני אראה להם מה זה. רציתי לשמוע עוד אבל לא רציתי להגיד כלום כדי שמיכאל לא ידע שאני שם.
"יגאל" מיכאל המשיך "אני יודע שאתה פה, אבל אם אתה רוצה, אני יכול לחזור ולהגיד להם שלא מצאתי אותך".
מצוין! הילד הזה הוא גאון. זה היה בדיוק מה שרציתי. לגרום לבלגן, אבל להשאיר את הרושם שהכל נעשה בתמימות, ושאם רק הייתי יודע על זה – הייתי מיד עוצר זאת.
לא יכולתי להתאפק יותר. "טוב, תגיד להם שהיית פה ולא מצאת אותי". אמרתי לבסוף.
"ידעתי שאתה פה" אמר בנימת ניצחון. "למה אתה לא פותח?"
"נו, מיכאל, אתה רוצה להרוס לי? אסור שיידעו שאני פה כי אז זה יסבך אותי. לך תגיד להם שחיפשת אותי אבל לא הייתי פה".
"אבל אתה כן פה".
"נוווו!!!! אתה רוצה שיפטרו אותי?!"
"טוב, טוב, אני הולך" אמר, לרווחתי הרבה.
ניצלתי את ההזדמנות שמיכאל הלך כדי להיעלם. מסתבר שלהתחבא בחדר זה לא עובד. בדרך מסתורית כלשהו מיכאל ידע שאני נמצא שם. אם כך, חשבתי, הדרך הטובה ביותר שלא להיראות באזור הפנימייה היא – פשוט לא להיות שם. לקחתי אתי תיק ויצאתי, למרות שלא הייתה לי סבלנות לשום דבר. הייתי באמצעה של דרמה והייתי להוט לראות איך היא תיגמר.
כל אותו יום הסתובבתי בחוץ ללא שום מטרה מיוחדת. הסתובבתי בפארקים ובגנים ציבוריים – העיקר לא לחזור מוקדם לפנימייה. צריך לחכות שכל אנשי הסגל יתייאשו מלחכות לי ויחזרו לבתיהם, ורק אז לחזור. כך חשבתי להרוויח יום נוסף של בלגן שלכאורה התרחש מחוץ לשליטתי.
כשחזרתי לפנימייה בערב כבר הייתי הגיבור הבלתי מעורער של הכיתה. התלמידים קפצו עלי מכל עבר והיו להוטים לספר לי – אחד נכנס לדברי השני – איך נלחמו לטובתי.
"אל תדאג, יגאל, הם לא יפטרו אותך. עלינו!" אמרו לי בגאווה.
הם סיפרו לי כיצד סירבו להיכנס ללימודים ואני צקצקתי בלשוני כאילו זה ממש לא מקובל עלי. הם סיפרו לי שבסופו של דבר הם הסכימו להיכנס רק אחרי שראש הישיבה הבטיח להם שהוא יעשה אתם שיחה מיוחדת בעניין שלי. הם הסכימו וראש הישיבה עבר בין כל עשרת התלמידים ושאל אותם: "מה אתם חושבים על יגאל?"
"וכולנו אמרנו שאתה המדריך הכי טוב ושכולם רוצים שאתה תישאר" אמר אבישי. רק לפני שבועות בודדים צעקתי עליו ליד כולם, ועכשיו הוא נדחף בין כל התלמידים להראות לי שהוא הגן עלי יותר מכולם. "ורק הגמד הקטן הזה, בני" והוא הצביע לכיוון של בני ואז הטיח בו "שתוק, שתוק, גמד מטומטם, אל תענה לי! – רק הוא אמר שאתה לא מדריך טוב".
הסתכלתי על בני ובאותו רגע הוא עצבן גם אותי. אבל בני היה היחיד בכיתה ה 'מקדמת' שהיה מוגבל באמת וזקוק לסיוע מקצועי – סיוע שלא יכולתי לתת לו.
שאר התלמידים התחרו ביניהם מי ירשים אותי יותר.
"יגאל, מחר אנחנו נעשה את זה עוד פעם" אמר אבישי בעניים נוצצות "עד שהם יחזירו אותך".
"לא, לא, באמת, אני מבקש" אמרתי הפעם בתוקף "אם אתם רוצים לעזור לי – תיכנסו מחר לשיעורים כרגיל, בסדר? אחרת זה עלול להזיק לי".
למחרת בבוקר, כשנכנסתי לחדר האוכל, עוד לפני שהספקתי להתכונן, ראיתי מולי את ראש הישיבה. הוא רכן מעל סיר הדייסה הענק ואז, כשראה אותי מתקרב, הרים את ראשו ואמר בחיוך: " חיכינו לך אתמול".
הוא תפס אותי לא מוכן ולכן הייתי נבוך והתקשיתי קצת לשלוט בתגובתי.
"אה…כן…אני פשוט לא הייתי…אה…שמעתי רק בערב מה שקרה".
חששתי שהאירוע של אתמול גרם לראש הישיבה פגיעה באגו ולכן הוא יתנקם בי עכשיו – אבל טעיתי. הוא הצליח להישאר מרוחק מהאירוע, כאילו העניין כלל אינו נוגע לו. משום מה, אפילו שזה היה לטובתי, האדישות שלו הצליחה להוציא אותי מדעתי.
"טוב, תיגש אלי למשרד אחרי האוכל ונקיים דיון ביחד עם כל הגורמים".
זה הגיע.
כמו כל המשברים בחיי, גם זה תפס אותי לא מוכן. לא חשבתי בצורה מחושבת על מצבי. לא תכננתי מה אגיד אם יטענו נגדי כך או אחרת. באתי בטבעיות.
לא יכולתי לאכול מרוב התרגשות. הרי עוד מעט הולכים "לצלוב" אותי! הם יקרעו אותי עם טיעונים טיפשיים שגם הם וגם אני יודעים שהם לא מוצדקים ונועדו רק כדי למצוא עילה להדיח אותי. הם, היועצת והמחנך, כבר סיכמו ביניהם לרעתי וכל העניין יהיה רק הצגה.
יצאתי מחדר האוכל, ובמסדרון, ראיתי את המחנך. הסתכלתי עליו בציניות כי ידעתי כבר שהוא עומד לפעול להדחתי. להפתעתי, הוא התקרב אלי ולפניו חזר המבע שהיה לו בתקופה שהיינו מיודדים. היה לו את המבע של חוסר ביטחון מצד אחד והערכה אלי מצד שני כמו תלמיד שמדבר עם מורו הנערץ.
"רציתי להגיד לך משהו, יגאל" פתח כדרכו בעדינות הגובלת בהתרפסות "מה שאמרת לראש הישיבה עלי – זה לא היה בסדר".
"על מה אתה מדבר?" תהיתי.
"מה שסיפרת לו על הכתב יד שנתתי לך ושלקחת לרב דימשיץ – לא היית צריך להגיד לו" חזר שוב. הוא דיבר אתי כשפניו מופנות אלי בחצי – מביט קצת ומרחיק מבט, במין חשש ורצון לראות איך אקבל את דבריו.
"טוב" התגוננתי "אתה לא השארת לי יותר מדי ברירות. דחקת אותי אל הקיר. רוצים להדיח אותי, אז אתה לא מצפה שאני אשב בשקט ואשתוק".
"מי רוצה להדיח אותך?" שאל.
"נו, מי, באמת?" הפלטתי בסרקזם.
"אני?! אני לא מעוניין להדיח אותך" היתמם "מבחינתי, הייתה בעיה קטנה והיא נפתרה. ליועצת יש בעיה אתך, נכון. עכשיו, אחרי שהתנגשת אתה – אמרתי לך אל תתנגש אתה אף פעם – עכשיו, היא לא תוותר, אבל אני לא באותה סירה אתה".
"אבל מה שאמרת לראש הישיבה" המשיך ונענע בראשו כלפי עצמו "זה לא טוב. לא טוב".
"תשמע, לא הייתה לי כוונה לפגוע בך" אמרתי. עכשיו, כשהוא הביע סוג של התנצלות, הלכתי גם אני צעד לכיוונו "אמרתי את זה רק כי הייתי חייב אבל אם אנחנו מסכימים עכשיו, כמו שאני רואה, אז אני לא אעלה את זה סתם. הרי מלכתחילה עשיתי את כל זה רק כדי לעזור לך".
הוא הנהן.
לא ידעתי מה הביא לשינוי המפתיע בגישתו אלי, אבל לא סמכתי על טוב לבו וכנותו. ידעתי שאם הוא עושה משהו לטובתי, הרי זה רק מתוך חשש שצעד אחר יפגע בו יותר. כנראה חשש שהסיפור על כתב היד וכל מה שנלווה אל זה יציג אותו באור מגוחך ויפגע בסיכוייו להתקדם.
בכל אופן, האינטרסים שלו לא עניינו אותי באותו רגע. מבחינתי, נוספה לי ידיעה חשובה שרק אדם אחד בחדר כרגע יהיה לרעתי. זה עודד אותי ונסך בי ביטחון.
ראש הישיבה קרא לכולנו לחדרו.
היועצת, המחנך ואני, התיישבנו אחד ליד השני, בשורה אחת – המחנך באמצע, מפריד ביני לבינה.
ראש הישיבה התיישב מאחורי שולחנו בפוזה המוכרת כל כך. ללא ספק הוא נהנה מהעניין – לא בכל יום מזדמן לו אירוע שיפוטי אמיתי בבית הספר. הוא פנה אל היועצת.
"ספרי לי בדיוק מה הבעיה וניתן ליגאל הזדמנות להשיב על הטענות כאן ועכשיו".
הסתכלתי עליה ורעדתי מרוב שנאה עוד לפני שהיא פתחה את הפה.
"השנה נפתחה דווקא בצורה טובה" פתחה היועצת "ויגאל באמת שיפר את המצב יחסית למדריך הקודם".
ראש הישיבה הנהן.
"אבל" המשיכה היועצת. תמיד ההקדמה המחמיאה נועדה להנחית את מכה חזק יותר "יגאל עשה כאן כמה דברים שלא ייעשו. הוא החליט שהוא פועל כאן בצורה עצמאית, על דעת עצמו, בלי להתחשב בגורמים המקצועיים המוסמכים לכך".
"את מתכוונת לעצמך" הערתי בארסיות.
היא לא הפנתה את המבט לכיווני אבל הוסיפה. "גם בתחום הנהלים, הוא לא מקפיד על דברים שהוסכמו בתחילת שנה".
ראש הישיבה פנה אלי. "מה יש לך להגיד?"
עיוויתי את פרצופי מרוב כעס. "אני לא יודע על מה היא מדברת. כל השנה אכפתי פה משמעת. הלכתי נגד התלמידים במקומות שהייתי יכול לוותר לעצמי ולנוח. לא עשיתי את זה בשבילי ועובדה שגם המחנך לא אמר לי כלום".
כאן המחנך התערב. "כן, הייתה בעיה פה ושם" ושוב הוא נענע את ראשו כלפי עצמו, כאילו הוא גם אומר משהו וגם, בו בזמן, מזלזל בחשיבותו. "אבל מבחינתי זה לא מה שחשוב".
"זהו!" אמרתי בנימת ניצחון, שמח שהמחנך לא קלקל לי.
"אבל יגאל" פנתה אלי עכשיו היועצת ישירות "הרי אתה בעצמך אמרת לי שאתה לא מסכים עם דרכו החינוכית של ראש הישיבה ואני חושבת" כאן היא חזרה לדבר אל ראש הישיבה "שמדריך צריך לבצע את המדיניות החינוכית של המוסד ולא של עצמו".
עכשיו ראש הישיבה התעורר קצת מתרדמת אדישותו הרגילה. הפגיעה באגו שלו כבר לא הייתה עניין ניהולי להשתעשע בו – מישהו חלק עליו!
הוא הסתכל בי, מהנהן, כאילו אומר – הכדור בידיך, תן תשובה.
לרגע אחד זעמתי על היועצת והייתי כבר מוכן להתפרצות – יא חתיכת מנוולת, את לא מתביישת, מי את בכלל, אף אחד, אבל ממש אף אחד, לא בא להתייעץ אתך ואני לא מאמין שאת בכלל מעיזה להראות כאן את הפרצוף שלך. את יועצת??? מי רוצה להתייעץ אתך? ואת לא מתביישת לבוא ולהגיד לי מה מקצועי? תבדקי את עצמך! – אבל - זה היה רק לרגע אחד. הבנתי כמובן שאני אאבד את מקום עבודתי באותו הרגע. הייתי חייב השהייה כדי לחשוב על משהו.
"אני לא מבין" אמרתי בסרקזם "מה בדיוק עשיתי פה שאת מגדירה 'עצמאות' ואי התחשבות בגורמים המוסמכים?"
ראיתי את מבט השמחה לאיד משתלט על פניה. "למשל" אמרה באיטיות ארסית, מדגישה כל מילה "זה שאמרת למיכאל שאתה הפסיכולוג שלו. אתה אמרת לו את זה או לא?"
"כן" נאלצתי להודות.
"יש לך תעודה של פסיכולוג?" שאלה במתיקות מזויפת.
ראש הישיבה שאל גם הוא: "למה באמת אמרת לו שאתה פסיכולוג?"
באותו רגע, עבר בי זיק: מצאתי את הפתרון.
היועצת נתנה לי מכה מתחת לחגורה. היא ניצלה את גילוי הלב שלי בשיחה שניהלנו בתחילת השנה. אז אמרתי לה, שלדעתי ראש הישיבה רך מדי ואני הייתי נוהג יותר בקשיחות. עכשיו היא ניצלה את זה כדי לומר שאני חולק על ראש הישיבה. כמובן שהיא הוציאה את דבריי מהקשרם אבל עכשיו, צירוף המילים 'חולק על ראש הישיבה' נשמע רע. יכולתי להסביר את ההקשר אבל ידעתי שאם אתחיל להסתבך עכשיו עם ההסברים, אפול בדיוק בפח שהיא טמנה לי, ראש הישיבה בינתיים יכעס, ועד שאגמור להסביר, גורלי כבר ייחרץ. הייתי צריך רעיון אחר.
"נכון" הודיתי "אמרתי לו שאני פסיכולוג. אבל התכוונתי רק לכך שאם הוא צריך אותי, אז באותו רגע אני אהיה הפסיכולוג שלו. אין טעם לתפוס אותי במילה. הנה, אתה, למשל, הרב - אנשים באים להתייעץ אתך כל הזמן על דברים" פניתי אל האגו שלו וזה עבד. הוא אהב להרגיש את עצמו כמי שטוב בכל התחומים "אז אם אנשים באים אליך, והם צריכים אותך ממש עכשיו, והם באים אליך, מיוזמתם, ואתה ממליץ להם ללכת לפסיכולוג והם אומרים לך לא, אנחנו רוצים שאתה תהיה הפסיכולוג שלנו – האם תסרב ותדחה אותם רק כי השתמשו פה במילה פסיכולוג?!"
ראיתי שהטיעון מצא מסילות ללבו.
היועצת שהבינה שהיא עומדת להיות מובסת ניסתה ניסיון אחרון. "כן, אבל מה עם מה שאמרת על דרכו החינוכית של ראש הישיבה?"
אבל היא כבר איבדה את המומנטום. אני הייתי על הסוס. הרוח נשבה לטובתי.
"נו, אז אמרתי" ראש הישיבה הרים גבה לרגע אבל אני המשכתי מיד "אבל תראי לי דבר אחד, דבר אחד" חזרתי פעם נוספת תוך הרמת הקול והרמתי אצבע אחת לכיוונה "שעשיתי לא לפי מה שדרש ממני ראש הישיבה. אל תדברי באוויר. את אומרת שפעלתי נגד ראש הישיבה. אז בבקשה, אחרי שנה של עבודה, תני לי רק דוגמא אחת. יש לך?" התרסתי, ועוד לפני שהספיקה להתאושש קבעתי "אין לך! כי לא היה דבר כזה. כי אני פעלתי בדיוק כפי שדרש ממני ראש הישיבה. זה שיש לי דעה משלי ושאני חולק על ראש הישיבה, זה בסדר, ומותר לי ואני חולק גם עלייך ועל המחנך וגם המחנך חולק על ראש הישיבה (מצאתי הזדמנות להכניס למחנך) וזה בסדר" כאן ראש הישיבה שוב הביט עליי בהפתעה קלה "אני בטוח שראש הישיבה מעוניין שיהיו הרבה דעות ולא כולם יחשבו אותו דבר, כמו עדר" ראיתי את מבטו של ראש הישיבה נרגע שוב. הצגתי אותו כאדם נאור שמעודד הפריה מחשבתית וזה החמיא לו "העיקר הוא, שבמה שנוגע לביצוע, ביצעתי בדיוק את המוטל עלי".
היועצת שתקה.
"אתה רוצה לומר משהו?" שאל ראש הישיבה את המחנך.
"לא".
"טוב" סיכם "אני שמעתי את כל הצדדים ועכשיו אני אגש לבחון אותם ואתן החלטה תוך זמן קצר. אני לא רוצה לעשות עינוי דין".
לפני שיצאנו הספקתי להחליף מבט עם היועצת. עכשיו אני חייכתי חיוך של שמחה לאיד.
ראש הישיבה אומנם הבטיח שלא יעשה עינוי דין אבל כמובן שלא קיים. חיכיתי יום ועוד יום ועוד יום ואחרי ארבעה ימים, כשכבר לא יכולתי לסבול את הציפייה, התקשרתי לעוזי, מנהל הפנימייה. עוזי הודיע לי שצלחתי את השימוע ואני נשאר.
שוב שרדתי.
למחרת הניצחון הגדול על היועצת, הסתובבתי בפנימייה כמלך. תלמידי הכיתה המקדמת שמחו שמחה אמיתית בניצחוני וגם תלמידיי מן השנה שעברה ראו בי מעין דוד שניצח את גולית. אבל רציתי משהו נוסף. רציתי להגיע פעם אחת בחיים למעמד של אחד שלא צריך להוכיח את עצמו. כשנכנסתי באותו היום לחדר האוכל, לארוחת צהרים, התנפלו עלי כרגיל, תלמידי הכיתה ה 'מקדמת'. זה היה טקס קבוע – אני הייתי מתיישב בשולחן הסגל, קצת בנפרד משאר תשעת המדריכים ולידי היו מתקהלים חמישה – שישה תלמידים נלהבים. תמיד הייתי מתיישב בארוחת הצהרים ליד איש התחזוקה, באזור של אנשי העבודה הפשוטים. דווקא ממנו קיבלתי את ההערכה שהייתי כל כך זקוק לה. פעם אחת אמר לי איש התחזוקה: כל הכבוד לך על הסבלנות שלך. אני, כך אמר, לא הייתי מחזיק מעמד. הוא ראה בחבר'ה של הכיתה שלי אנשים מסוגו, אנשים שצריכים הרבה חום וטיפול אישי כדי לפרוח. הוא העריך את מה שעשיתי.
כנראה שהייתי מתאים יותר באופיי לאנשים הפשוטים. המדריכים שעבדו אתי – אנשים טובים אחד אחד – נהגו כפי שהיו צריכים לנהוג מדריכים. אני, לעומת זאת, לא נהגתי לפי שום קוד. הייתי פשוט אני. הייתי גם אחראי וקפדן ולכן התאמתי להיות מדריך, אבל הייתי גם חסר מנוח ואנטי ממסדי ואהבתי את רוח העליזות והשובבות שהשרו מסביבם תלמידיי ה 'טיפוליים'.
באותו יום, שוב הבנתי שלא אקבל את ההכרה שחיפשתי. הסתכלתי על חברי המדריכים שישבו קצת בנפרד ממני וחשבתי: לעולם לא אהיה כמוהם. שוב הרגשתי שאני פגום. אבל למה? הרי גם מבחינת התלמידים ועכשיו, אחרי השימוע, גם מבחינת ראש הישיבה, קיבלתי חותמת כשרות – אני בסדר! אז למה לא הרגשתי כך?
תגובות