מעץ הדעת אכלה נפשי,

וליבי אחריך הולך מבולבל.

למרות היותך כְּרוּת,הזרה,

יופייך מדמה לי הילה מאירה.

של מלאך כה שמימי המשגיח מעל,

ומגן על חיי מהלוך בצד הדרך.

הרכיני ראשך על כתפי השמוטה,

הניחי יופייך בחיקי הרצוץ.

זרה את לעיניי אך בראשי אז ידעתי,

כי את תום האהבה שנשבתה לא אשכח,

בחלוף הלילות...

מוקדש ל"רות" שבחיי...