באמצע סדר הצהריים, ניגש יאיר לאביאל, ובידו פתק שעליו רשום מספר הטלפון של אודליה.

-         "קוויטל לרב´ה." – אמר יאיר ושם את הפתק בידו של אביאל.

-         " ´ערב, וידעתם כי ד´ הוציא אתכם מארץ מצרים´." – השיב אביאל, וכוונתו שבערב יתקשר לעלמה, ושם את הפתק בכיס חולצתו.

 

בערב, לאחר שסיים תפילתו ואכל כמה פרוסות לחם, הלך אביאל לחדרו, על מנת להתקשר לאודליה. לא היה זה דבר פשוט עבור אביאל, תמיד חש קשיים מרובים בהתקשרות הראשונית למשודכת. גם הפעם לא היה הדבר שונה מאשר בשאר הזמנים, מחשבות לא מסודרת צצו במוחו: "אני אמור להתקשר, אבל לא מסוגל. אני יודע שבסופו של דבר אני אעשה את זה. אבל זה כל כך קשה. מה אם לא יהיה לנו על מה לדבר? מה אם יהיו לנו הרבה שתיקות מביכות? אבל אני הרי יודע לדבר עם בחורות, ולרוב אין שתיקות מביכות אצלי... זה לא משנה – מה אם זה בכל זאת יקרה? ומה אם השיחה תלך ממש רע והיא לא תרצה להפגש איתי? ומה אם זה באמת יקרה? אז היא לא תרצה! ההפסד כולו שלה. אני בחור נפלא, וכל בחורה תהיה ברת מזל אם אני אתחתן איתה. אז איך זה שעוד לא מצאתי אף אחת? כי הקב"ה הוא ´גומל´ – משפיע בכל רגע ורגע, ´חסדים´ – שפע במתנת חינם, ´טובים´ – שאין בו שום רע. אם אני לא נשוי – זה אומר שהדבר הכי טוב עבורי זה להיות רווק!!!"

לאחר מחשבה זאת, אביאל היה בטוח שהוא יתקשר... אולם לא היה הדבר מספיק. שוב עלו במוחו מחשבות שונות ופחדים שונים, ושוב התגבר עליהם וחוזר חלילה.

לאחר כעשרים דקות – שנדמו בעיניו כנצח – הצליח אביאל ללחוץ על המספרים במכשיר הסלולארי, אולם לפתע הבין שהוא צריך לשמור את מספרה במכשיר, ורק לאחר מכן לחייג אליה. אביאל שמר את המספר במכשיר, התכווין לחייג – ושוב צצו המחשבות...

לאחר מספר דקות הרהר אביאל: "טוב, אני צריך להוסיף אומץ. רגע... ´להוסיף אומץ´ – זה כמו המאמר של מרן הרב זצ"ל. יש את המכתב הידוע שהרב צביהודה שלח למשה דיין על ידי המשמש הקדוש הרב בדיחי יום שלאחר פרוץ מלחמת יום הכפורים. איך זה הלך? ´המאמר הראשון שבחוברת קובץ מאמרים של אאמו"ר הרב זצ"ל הוא ´להוסיף אומץ´. להוסיף אומץ בכל השטחים! בכל השטחים! ובשם אלקינו נדגול!´ – או משהו כזה – נו... גם אני צריך להוסיף אומץ! גם אני צריך לאזור עצמי בגבורה ולהתקשר אליה..."

אביאל כמעט והצליח ללחוץ על הפתור שמיועד לחיוג, אך שוב נרתע לאחוריו. הוא ניסה להבין מה עוצר בעדו, כאשר מבלי-משים בוהן ידו הימנית לחצה על הכפתור, אביאל נרתע והרהר: "למה עשיתי את זה", אך הוא הבין שמאוחר מידי, ושם את האפרכסת על אוזנו.

-         "שלום." – ענה קול נשי.

-         "וברכה. אודליה?"

-         "כן."

-         "שלום. מדבר אביאל סירקיס."

-         "שלום אביאל" – אמרה אודליה בהתלהבות.

-         אביאל חייך למשמע ההתלהבות בקולה של אודליה, ושאל: "זה זמן נוח?"

-         "כן, בטח."

-         אביאל חשב לרגע, כיצד להתחיל את השיחה, ושאל: "איך עבר עלייך היום?"

-         "ברוך ד´, היה לי יום נפלא, הספקתי המון." – השיבה אודליה.

-         "אני שמח לשמוע" – אביאל היסס לרגע, ואמר: "זה טוב שאת נהנית מעבודתך."

-         "בטח. הסיפוק מלראות את הילדות שמחות ללמוד – הוא דבר מדהים."

-         "את כנראה מורה מוכשרת." – הצהיר אביאל, ומייד ייסר את עצמו במחשבה לגבי התועלת שיכולה להיות מופקת מאמירה כזאת.

-         "יש אימרה: ´אין הנחתום מעיד על עיסתו´, נכון?"

-         אביאל ניער את עצמו ממחשבותיו, ואמר: "אכן כן. אימרה של חז"ל."

-         "אז אני לא יכולה להעיד על עצמי שאני מוכשרת..."

-         אביאל שמח למשמע התשובה – בחושבו שזה מראה על תחכום של אודליה – המשיך ושאל: "ולמה בחרת במקצוע שדורש ממך כל כך הרבה? בגלל הסיפוק?"

אביאל לא טרח להקשיב לתשובה. היא היתה – כמנהג הנשים – ארוכה ומסובכת. מידי פעם היה פולט מילים, כגון: "כן." ו-"את צודקת", אך דבריה נכנסו באוזן אחת ויצאו באחרת. יאיר נזכר איך לאחר פגישתו הראשונה עם משודכתו הראשונה, אמר לאמו: "מעולם לא ידעתי שנשים מדברות כל כך הרבה..." 

לאחר מספר דקות, שם אביאל לב שאודליה שואלת אותו דבר מה:

-         "תגיד משהו, שמעתי שיש לך כינוי מיוחד בישיבה, על שום מה זה?"

-         "את ודאי מתכוונת ל´רצוא ושוב´."

-         "מטבע הדברים."

-         "כשאני חוזר על הלימוד" – אמר אביאל, בהטעימו את המילה במלעיל – "אני מהלך הלוך ושוב במהירות, וזה מזכיר לבחורים בישיבה את הפסוק: ´והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק´, וכך נולד הכינוי."

-         "ואתה אוהב אותו?"

-         "אם מישהו רוצה לקרוא לי כך: ´רצונו של אדם זהו כבודו´."

-         "אתה לא ענית על השאלה..."

-         "אני חושב שזה כינוי מטופש." – אמר אביאל בהיסוס – "כי זה לא אשמתי שאני מהלך ככה – יותר קל לי לזכור כשאני משנן בדרך הזאת."

-          "אז אתה לא אוהב את הכינוי, ובנוסף – אתה חש שזו ´ירידה´ עליך בגלל השיטה הייחודית שלך לעשות חזרות."

-         "לא ´ירידה´ – חלילה, אבל זה לא נוח... הם לא מתכוונים לזה בתור ´ירידה´ – הם אומרים את זה למעליותא!"

-         "אבל..." – הקשתה אודליה.

-         "בואי נגדיר זאת כך – חוש הביקורת הפנימי שלי, לא אוהב את היחודית כל כך."

-         "אתה מרגיש שיש לך בעיה כללית של ביקורת עצמית גבוהה מידי?"

-         "כן" – ענה  אביאל בקול מבויש.

-         "ההכרה בבעיה היא השלב הראשון בדרך לפתרונה!" – הצהירה אודליה.

-         "ובנימה אופטימית זו" – אמר אביאל, בניסיון נואש לעבור נושא, – "את מעוניינת להפגש?"

התשובה היתה חיובית. אודליה ואביאל סדרו ביניהם את מקום ושעת המפגש, שהיה מיועד למחרת.

 

אביאל סיכם לעצמו במוחו את הדברים בצורה מסודרת:

"הבחורה מדברות המון – גריעותא מצויה בנשים.

לא מסתפקת בתשובות מתחמקות – מעליותא מצויה כנ"ל.

והיא מתוחכמת – מעליותא נדירה וטובה.

עד עכשיו התחושות שלי חיוביות, וצריך ברצות ד´ לראות מה יהיה בפגישה."