מכתב פתוח לשרת החינוך ח"כ יולי תמיר

לשרה יולי תמיר, שלום וברכה!

כותב אלייך שמואל ירושלמי - משורר-מחאה ואיש-ציבור ישראלי, אשר מודאג ביותר ממצב החינוך בישראל, ומהיחס המזלזל שהשלטון הישראלי נוהג בנושא הנידון.

אני יליד ברית-המועצות לשעבר. הגעתי ארצה ב-88 בהיותי בן שש-עשרה וחצי. למרות שלא עשיתי בגרות ולא סיימתי אוניברסיטה, הצלחתי, באמצעות לימוד עצמי - לרכוש ידע מקיף ורחב ביותר בהרבה מאוד תחומי-דעת. אך לא זה מה שמעסיק אותי. בשמונה-עשרה השנים שאני בארץ, למדתי - הן על בשרי והן על בשר-נסיונם של אנשים אחרים - כי ישראל, בכוונה או לא בכוונה, עושה את הכל כדי שלרוב אזרחי-המדינה לא תהיה שום אפשרות לרכוש ידע ולהיות אנשים משכילים.

ראשית, ברצוני להפנות את תשומת-לבך על העובדה, שהמושג "חינוך חובה חינם", כאן בארץ, אינו אלא פַרַה-פְרַזָה שאין ולא כלום בינה לבין המציאות בשטח. הורי תלמידים - הן ביסודי, הן בחט"ב והן בתיכון, נאלצים להוציא מאות שקלים בשנה עבור רכישת ספרי-לימוד בשביל ילדיהם; ובנוסף, יש כל מיני תשלומים לבית-ספר עצמו, בין היתר תשלומים עבור טיול שנתי. ברגע, כאשר עבור משפחה מרמת-אביב או מהרצליה-פיתוח, הוצאת חמש-מאות שש-מאות שקל בשנה, אינה מהווה נטל ממשי, עבור משפחות הגרות במשכנות העוני באיזו עיירת-פיתוח בנגב, הסכום הזה מהווה מכה קשה ביותר בכיס.

אחת התוצאות הישירות של הוצאות גדולות שבהן כרוך חינוך טוב, זה שרוב הילדים, פשוט מזניחים לימודים; לא מתעניינים בכלום; לא קוראים ספרים, ובסופו של דבר לא מוצאים את דרכם הנכונה בחיים.

דבר שני שמדאיג אותי ביותר, זה שמדינת ישראל עושה כל מאמץ, כדי למנוע מכמה שיותר אנשים מוכשרים ובעלי מוטיווציה ללמוד, רכישת השכלה גבוהה. התשלומים המופקעים ומרקיעי-שחקים, אשר נגבים עבור לימוד באוניברסיטה או מכללה, הם בושה וחרפה למדינה שמתיימרת (לפחות, מיליולית) - להיחשב לאחת המדינות המודרניות והמפותחות בעולם. לידיעתך ברוב המדינות בעולם, השכלה אקדמית, בדיוק, כמו השכלה יסודית ותיכונית, הנה חינם אין-כַסף.

אפילו בארצות-הברית - מרכז רדיפת-הבצע העולמי, ושהאוניברסיטה בה עולה המון כסף - ישנן אוניברסיטאות ממלכתיות מיוחדות (אוניברסיטה אחת בכל מדינה), שהלימודים בהן הנם על חשבון המדינה. המגבלה היחידה שקיימת לגבי לימוד במוסדות כאלה, זה שעל הסטודנט להיות תושב באותה מדינה, שבאוניברסיטה שלה ברצונו ללמוד. והנה, דווקא בישראל, לא רק מה שאין אוניברסיטה חינם, אלא שאת כבוד השרה מנסה להעלות את שכר הלימוד עוד יותר.

לדעתי, זאת אחת השגיאות החמורות ביותר שעושה משרדך, כי תושבי מדינת ישראל לא יהיו יותר תאווי-דעת, באם יצטרכו להוציא את מעותיהם האחרונות כדי ללמוד. המדינה שמעוניינת באזרחים משכילים ובעלי-חוכמה, חייבת להנהיג חינוך חינם לגמרי, כדי לאפשר לכמה שיותר אנשים, כולל מהשכבות העניות ביותר רכישת-מקצוע.

עיוות-צדק חמור נוסף בענייני-חינוך ההמונים, שמזה עשרות שנים נעשה במדינת ישראל, זה קיומו של חוק, שעל-פיו לימודים במוסד לימודי כלשהו - בין אם אקדמי, טכני או אחר - שוללים מהלומד זכאות לקצבת הבטחת הכנסה מהביטח-הלאומי. לדעתי, אין אידיוטיות למעלה הימנה, מאשר להעניש את תאוות-דעת ורצון להתקדם של בן-אדם, על ידי שלילת זכאותו לקיום מינימלי. החוק הנידון, הוא עבירה על אמנות בין-לאומיות המגינות על זכותו של כל אדם באשר הוא, לחופש חינוך. אני פונה אלייך, הן בתור משורר-מהפכן המעוניין בשינוי סדרי העדיפויות הנהוגים בעולם; והן בתור אדם שבעצמו מקבל הבטחת הכנסה - להפעיל את כל כובד סמכותך כשרת-החינוך ואת כל צלילות-דעתך, על מנת להביא לביטולו המוחלט של החוק, אשר מונע הפיכתה של ישראל למדינה הראויה לשמה.

וכעת, ברצוני למקד את תשומת-לבך בנושא מאוד רגיש אך חשוב ביותר להבנה, באם אנו מעוניינים שדור-צעירנו ידע את ההיסטוריה של הארץ לאשורה ולאמיתה. המדובר בדרך, שבה מערכת החינוך הישראלית מלמדת נושאים הקשורים לתולדותיהם של הפלסטינים תושבי הארץ, ועמים אחרים שישבו כאן משך דורות של התפתחות היסטורית.

עלינו לדעת זאת, כי מה שבמקורות ישראליים ידוע תחת שם: ארץ-ישראל, ובמקורות של עמים אחרים החל מהתקופה הרומאית, תחת: שם פלסטינה, פלסטין - הארץ הזאת מעולם לא הייתה שייכת לעם או לקבוצה אתנית אחת. תמיד ישבו, כאן בארץ בכפיפה אחת - בני עמים שונים ומשונים. אפילו מתיאורי התנ"ך ניתן ללמוד על כך, שכבר בתקופות עתיקות ביותר על אדמתה של מדינת ישראל דהיום חיו עשרות שבטים, שאומנם דיברו שפות פחות או יותר דומות, אך יחד עם זאת נבדלו אלה מאלה מבחינה לאומית.

גם בימי ממלכות יהודה וישראל; גם בימי עזרא ונחמיה או בתקופת ממלכת החשמונאים, בארץ ישב ערב רב של עמים או כדברי התנ"ך: המון עם רב. חרף כל מיני סיכסוכים והתנגשויות הן על רקע דתי-לאומי; והן על רקע של מאבק מתמיד על שליטה על שדות-תבואה או מקורות-מים, שהיה אופיני למזרח-התיכון בעלי מקורות מחייה מצומצמים ביותר - לרוב בין כל הקבוצות האתניות שחיו בארץ בתקופות שונות, שררו יחסי שלום ושותפות, שהתטאו בין היתר, בקשרי מסחר ובנישואין ביניהם.  לידיעתך, ואת זה כולם יודעים - גם מלכי ישראל ויהודה נשאו נשים לא יהודיות; כמו למשל: נשותיהם הרבות של דויד ושלמה; או סיפורם של אחאב ואיזבל הפיניקית.

גם בתקופות יותר מאוחרות, בארץ ובארצות השכנות, נמשכה ישיבה משותפת אלה בצד אלה, של עמים רבים ושונים. ידוע, כי בתקופות הרומית והביזנטית, בעת פריחתן של ערים נבטיות, ואחר-כך נוצריות בנגב, בערים הללו, ישבו אלה בצד אלה - נוצרים; יהודים ועובדי-אלילים (שאלה היו בעיקר שרידי הנבטים, שנותרו עדיין אחרי כיבוש ממלכתם בידי רומא בשנת 106 לפנ"ה). למרות כל מיני מתחים שבדרך-כלל אינם נמנעים לגמרי בחברה הרב-תרבותית - בין יושבי אותן הערים, שררו בדרך-כלל יחסי שלום, שלווה ושיתוף-פעולה. וכמובן, אני יכול להביא עוד דוגמאות לאין-ספור של ישיבת חברות רב-לאומיות בארץ, לאורך ההיסטוריה.

והנה, על מה מלמדים בבתי-ספר ישראליים היום? על זכותם הבלעדית של היהודים על הארץ? על כך שכביכול  מאות-אלפי הפלסטינים שגורשו מהארץ ב-48, לא גורשו אלא עזבו מרצונם הטוב, אחרי שלא השלימו עם תוכנית החלוקה של האו"ם? מלמדים אותנו, שכאילו הערבים ניסו להשמיד אותנו? אך עם זאת, שוכחים לציין דבר קטן, שא)לפלישת ארצות ערב במאי 48, קדמו כמה פעולות טבח מחרידות ביותר, שבוצעו בידי המחתרות הציוניות כנגד כפרים ערביים (המקרה הידוע ביותר, זה טבח דיר-יאסין, באפריל 48); ב)שמי שפלש לארץ, היו לא ערבים אלא למעשה אלה היו בריטים, שהשתמשו במשטרים פרו-בריטיים במצריים, ירדן ומדינות נוספות, כדי לפלוש לארץ, ובדרך זו, לנסות להחזיר לבריטניה את המנדט על הארץ.

אך ישראל על מערכותיה השונות, כולל מערכת החינוך, ככל הנראה, כדי להצדיק את הנכבה ובאותה הזדמנות את היחס הגזעני כלפי ערביי ישראל מאז קום-המדינה - מתעקשת להאשים בכל צרותיה את הערבים, וכביכול את "האנטישמיות" שלהם.  בהקשר הזה, ברצוני לומר, כי משך מאות שנים יהודים חיו במדינות מוסלמיות, ולמרות כל מיני מגבלות שהוטלו עליהם בדיוק כמו על כל יתר הלא-מוסלמים - דווקא במדינות ערב מוסלמיות, ליהודים תמיד היו ביטחון ושיגשוג. דווקא בספרד המוסלמית-הערבית, יהודים התקדמו במידה, שעד לפני קצת יותר ממאה שנה, שום יהודי באירופה לא היה יכול אפילו לחלום, על התקדמות וחיי-רווחה וביטחון שהיו מנת חלקם של יהודים תושבי טולדו, גרנדה או קהיר במצריים האיובית, למשל.

אבל את כל זה לא מלמדים כראוי. את רוב הדברים הללו מנסים להסתיר. במקום זאת, לילדים בני שבע-שמונה, מפטמים את הראש בכל מיני סיפורי בדים על "אנטישמיות" ערבית, ועל "סכנת האיסלאם העולמי". היום, למרבה צערינו, מדינת ישראל - על מנת להצדיק את הגזענות הממלכתית והממוסדת היטב שלה, משתמשת נגד הערבים, בדיוק באותם מושגים, בהם בזמנו השתמשו אנטי-שמים אירופיים נגד יהודים.

לסיכום דבריי, אני מבקש לפנות אלייך, ולבקשך לעיין עיון מעמיק ביותר בתוכן מכתבי ארוך אך רב-תועלת זה, מתוך תקווה שיסייע לשנות שינוי ממשי את סדרי עדיפויותיה של החברה הישראלית בענייני חינוך-ההמונים.

בכבוד רב! שמואל ירושלמי - משורר ואיש-ציבור. באר-שבע