בס"ד
שכבנו על המיטה בחדר שלי והבטתי לך בעיניים היודעות-כל האלו שלך.
חצי מטר של חלל הפריד בין היד שלי לשלך.
[עד היום אני זוכרת את גלי התשוקה שלי מתנפצים על שובר הגלים החולני הזה שלך.
לא ידעתי אז כי המרחק ביננו משתרע עד ניו זילנד וחזרה.]
"לא". אמרת לי.
"לא את תהיי הראשונה".
יכולתי להישבע שרעם הדהד פתאום בחלל האוויר.
[ואולי זו הייתה רק נשמתי שצווחה שם, מיוסרת].
התחלת לצייר אותן, דיוקנאות- דיוקנאות. קווי מתאר ופנים. "היא" ועוד "היא" וה-"זאת", חוף וסלעים ומכוניות נטושות.
בהיתי בשפתיים הנע[א]ות שלך, יוצרות צורות, מרקדות, מפזזות.
הראש שלי התרוקן, מין מנגנון שפיתח לו עת היה צריך להתמודד עם דברים שלא יכול היה להם. האור בחדרי הלב נכבה. רק נעימת פסנתר נוגה התנגנה לה בתוך גופי.
גם אז, כהרגלך בקודש [שצללת בו, לבלי שוב] לא ראית את דמוּתי או את דמעוֹתיי שזלגו במורד קמטי הצחוק. תלמיהם לא נחרשו כבר זמן רב.
לא ראית את התהומות שנפערו בעיניי או את הכאב ששלח אליי ידיים מחבקות, עוטפות,
חונקות.
[היום- אני מבינה למה הרחקת לכת כל כך. למה הסתגרת מאחוריי חומה אפורה ואטומה]
הנפש שלך פשוט מיוסרת.
מגואלת בדם,
של אחרת.
תגובות