פעם כשהייתי קטנה לימדו אותי שאם אלבש ורוד עם המון מלמלה וקצפת יבוא איזה צפרדע שינשק אותי ויהפוך לי לסוס. או משו כזה. לא זוכרת. זה היה מזמן. כשקצת גדלתי האגדות הורודות הפכו לסרטים של שקיעה וים ושלכת. ואביר. והאמנתי. וחלמתי.והשתוקקתי. אוי... כמה אני לא מחבבת אותכם קליקה הוליוודית ארסית. בכלל אני תוהה לעצמי פה ושם איך בכלל נשארים שפויים ויציבים בעולם כ"כ משתנה שעובד לפי קליקים של עכברים, ולפי תהפוכות (ולא של הלב), שמתפתה לסלוגנים משתנים, שקונה כל דבר שנוצץ ושזז ודופק ופועל ומהר . אני לא יודעת, אבל אני כבר מסוחררת לגמרי מהעולם, ולפעמים גם מעצמי. אני לא עומדת בקצב. כבר בקושי יודעת להבדיל בין הטוב והרע, בין היפה והמכוער. רק אתמול, בתמימותי חשבתי שפלטפורמות מכוערות, והיום קשה לי להפרד מהן, למרות שבצו האופנה הם כבר אאוט, אבל טוטלית. כנראה שקצת קשה לי להדביק את הקצב איתם. אבל נעלי השפיץ והעקב ש"הולכים" היום, גם לא יעזרו לי להגיע לשום מקום! וכשאני סוף סוף מחפשת את ה"פסק זמן" שלי, אני מגלה ששינו לו ת'צבע, עטיפה קצת שונה. בשביל לגוון. כדי שלא נרדם משעמום בסופרמרקט שלפעמים נדמה שהוא מנסה להתחרות בסופר לנד ( במיוחד בסיחרור). ופעם דווקא ידעתי חשבון, אבל היום, איפה? כלום כבר לא חלק, כבר לא עגול. הכל נגמר ב99. חמקמק וערמומי. ואיפה אני? איפה אני במעגל הסדוק הזה? אני... אני מחפשת שלימות. לא בי אלא בו. ב"ההוא". זה שהבטיחו שיבוא, אצל הלא נודע החמוד ההוא. אצל האביר שלי ( אביר???? רגע... זה לא פאסה? אני מבולבלת לגמרי. הצילו!) אותו אחד שצריך לבוא עם כל התשובות, הפתרונות והידיעות והאהבות. אותו אחד שיביא לי את האושר של עצמי. כי לי כבר אין כוח לחפש לא את האושר ולא את עצמי. חשבתי שזה בא בקליק של כפתור. בלחיצה קטנה כמו זו שלימדו אותי ללחוץ תמיד כשרציתי אקספרס. כמו תמיד כשאני אומרת לנהג לעצור. מיד. בשבילי. כאן. עכשיו. בלי מילים. והוא מבין. מילא הוא, הוא בשר ודם, חי, נושם, נוסע בסיבובים כמו כולם, אבל גדול ממני איך הלחיצה הקטנה ביותר על הקופסא המרובעת ( גם כן לא עגולה...) מביאה לי מיד את שרון ווקסלר לבית, כדי שתספר לי מה קורה שם בחוץ. כי לי אין כוח לקום ולבדוק. וכשנמאס... אז אפילו בלי הסיסמה, בלי ה"הוקוס פוקוס" הידוע- היא כבר לא כאן. היא הלכה. בלחיצה אחת קלה. ואני רואה שחור. שחור מרובע. ועכשיו אני ילדה גדולה. ומגיע הסוס או החמור או הנציג המחליף ( אוי אני סתם מגזימה, יש דווקא כמה שפנפנים חמודים :) ) ואני מנסה ללחוץ על כל הכפתורים, וזה לא הולך, והפעם זה לא עובד ואני תוהה מה התקלקל? ואיפה טעינו? ואני יושבת בבית ומחכה... מחכה לקליק הזה שיפעיל. אבל המתג שבור כנראה. והמצב רק מחמיר, כי צריך ציוד מיוחד שיעזור, משו כמו השפיץ של המסמר שיזיז ת'עיניינים. והופ, זה כבר לא אביר. נגמלנו! זה רק איזה שפיץ של מסמר. משו חד ושנון ומצחיק שידליק אותי. או שזה גם וגם. אולי זה האביר עם השפיץ של המסמר על הסוס הלבן בלי הכתם שיבוא לתקן את כל ה*** הזה. אוי בראד פיט, אני שונאת אותך! גרמת לנו לחשוב שכולם באים ככה קומפלט עם הגומה והשיער... ג'וליה, איך השקית אותנו את הפטל המדי מתוק הזה? ואני יודעת עמוק בפנים שלכל דור יש את דורסיו, כל פעם נציג אחר. ועכשיו זה הדוד סאם, זה עם כל תרבות המערב. הפרוע. שעולה על כל דמיון. זה מהסרטים. ואני יודעת שנתנו לי גם כלים, ולא רק מסמרים. כלים כאלו של עבודה. שצריך לקחת בידיים. לעבוד. להתאמץ. ואז, אני יודעת, ברגע יומיומי, כ"כ סתמי ופשוט אזכה לראות את האביר שלי בא ברגל עם חיוך.