אני מתחיל לשחזר את עצמי.
למחזר ולדוש ולבחון ולטחון עד דק.
כמה אפשר לכתוב על;
הכל.
רק אם תקשיב רגע, אולי תבין, אני מנסה לעשות ניסוי, על עצמי כמובן, עליך.
כמה אנחנו יכולים לחיות פה בלי לדון. בלי לחקור. כמה בנאליים אנחנו יכולים להיות.
תמיד נדבר אותו דבר, לא נשתכנע, נאהב ספרים חוץ מהסוף, נתאמת מול כל חלום.
אתה. אני. איפה עובר הקו בין נדוש למעניין.
הקו עצמו, הוא המרתק. איך נקרא לו? חלום. דמיון. פנטזיה. נרטיב. ביוגרפיה. עובדות.
אתה זה אני. איך לא הבחנת קודם? אולי כי קבעת שאני לא קיים. או שאני יצור מהחלל החיצון. או שאני האחר האולטימטיבי, שאליו אתה צריך להתייחס בצורה האדיבה ביותר, ובו מתגלה אלוהי לווינס.
ואולי אתה הכי קיים כשאתה מחליט הכל, לא, כשאתה חלק מכלל ישראל היותר נעלה, מההויה המתעלה מעל מחשכי הזמן אל הכמיהה היותר נכספת, לא, כשאתה מודר הנאה מכל הגיון.
שנינו עכברי המעבדות הלבנים שלי. אתה רואה את השפם החמוד שיש לך מעל השיניים הבולטות? השפן הקטן, שכחת לסגור הדלת.
אתה הכל, אתה מחליט; הנה אתה ראש ממשלה נדיב, חי בצניעות ומנהל מדינה של כפויי טובה, ואני שטיח המטבח שלך.
הנה פתאום אתה חטוף. שמת לב בטח שהשובה שלך מתאהב בך לאט, שאתה גורם לו לרצות לערוק מהצבא ולהקים מדינה פיקטיבית בהתכתבות עם פורץ מחשבים ארגנטינאי.
הנה הוא פונה אליך, קנה הרובה או הפרח מכוון אל פניך, והוא צועק לך חרישית; אתה משוגע מכדי לכתוב. מטורף מדי בשביל להעלות רגשות. והוא מתקשה כל כך להגיד את המחמאה הגדולה הזאת ואומר אותה לאט לאט, אתה, אתה, פ-ו-ס-ט-מ-ו-ד-ר-נ-י-ס-ט. או אולי זה היה ס-כ-י-ז-ו-פ-ר-ן, או, אולי, ב-ן א-ד-ם.
הי! איפה אני בסיפור. אני כמובן המדען שמסתכל עליך מאחורי זכוכית חסינת כדורי פרוזק, בוחן את העין שלך, את האוזן, את הבכי. ויש לי מסקנה. מצאתי. אאוריקה. אולי בכל זאת אתה לא מה שחשבתי.
כי אם אתה בן אדם, אז איך זה שאני עושה עליך ניסוי, זה הרי לא אֶתי! ולכתוב עם ניקוד זה אתי? אולי, אבל זה ממש לא קשור. איפה היינו? הייתי באני.
אני עוד כאן, חי בתוצר האל הזה, חסר המגבלות. אני בונה לעצמי אותי:
נולדתי בהוואי.
הפכתי להיות ריאקציונר כבר בגיל תשע.
בגיל שש עשרה הייתי האסטרונאוט המקדוני הראשון.
מצצתי אצבע עד גיל ארבעים ושתיים.
שיניתי את השם שלי לראתוק מועלם, כי זה השם הראשון שקפץ לי בראש.
בשלב מסויים בחיים חייתי במנזר שתקנים, שתקתי סיפורים ושקרים שלא הייתי יכול להגיד או לכתוב מעולם.
אד היום עני קוטב אם שגיעוט כטיב.
וזהו, עד כאן העולם שלי. מכאן אתם מתחילים לחיות, לבהות, לחשוב כמה זמן אפשר לבזבז מול מחשב.
רק עוד רגע קטון; הניסוי, המסקנה.
המסקנה נגמרת בדיוק בנקודת ההתחלה של הניסוי, בנדושות הנוראה, המצמיאה אפילו את החריץ באדמת הלס, המשמימה את הבניין הנטוש, המרוקנת את בורו של יוסף, המַלְאה כל דימוי.
הנדושות, השחיקה, הבנאליות, או כל מילה שחולי הנפש ומאהביהם הפסיכולוגים נתנו לדבר הזה, מושא המחקר, תישבר רק אם תשכח את כל האמור לעיל, ותכתוב עכשיו אתה, משהו, שיר שלך, אגדת אתה, סיפור חייך.
עכשיו אני נח. עכשיו תורך.
תגובות