אתה יושב שוב לידי,

ואתה מרגיש לי כל כך קרוב.

נוגע לי בקצה היד,

ומעביר בי תחושה של חום.

מסתכל בי בעיניים החומות,

היפות האלו,

שמזכירות לי את החול שבמדבר.

אני רואה בך משהו מיותר,

מוזר, איך אני לא רואה אותך כפי שרצית שאראה.

לא מרגישה את חומך,

כמו שרציתי שארגיש.

אתה אומר לי מילים כל כך מתוקות,

שגורמות לי להזכר בחנות רחוקה,

גורמות לי לברוח ממך,

ולא לרצות לידך כי זה מתוק לי מדי.

והנה אתה שוב מתקשר ,

שואל:"מה איתך?"

ואני אומרת שבסדר,

אולי אפילו משקרת.

אתה חושב שאני ממהרת,

זה אולי בגלל שאני מקצרת,

כן זו האמת.

אתה אוהב אותי יותר מדי,

ואני רק רוצה שתאהב אותי,

רק קצת.

אתה מחבק אותי יותר מדי,

עוטף אותי ברוח כל כך חמה,

עמוק בתוך בזרועתיך.

ובתוכי זה רק הידע של החוסר ברירה,

אתה נותן לי את כל כולך-

ובעצם,

לי לא נותר שום דבר ממך.