צעד, עוד אחד. שלושה צעדים עד הדלת ואז להמתין. לספור עד 14, בינתיים להבריג את המשתיק קול שמוצמד לגוף עם סקוצ´ ללא קול, פיתוח שלי. מונע את הרעש המעצבן ונצמד לאורך זמן, עמיד בטלטולים, בלחות... משהו מבריק. הגעתי ל-14 והתכופפתי, בדיוק כשמצלמת האבטחה הסריטה את הפתח שלידו עמדתי. לא שמעתי או הבחנתי בה, אבל חודשים של הכנה סיפקו לי את המידע הדרוש. עכשיו- עכשיו זה כבר קלי קלות. השעות הכי קשות בכל עבודה הן ה-14 המקוללות. ההמתנה המייסרת עד ליציאה מטווח הקליטה של מצלמת  ´AK-15´ סטנדרטית. בשניות האלה- כל תהומות העולם נפערות בפני. כל הלבטים, הייסורים וה... נראה לי שמכנים את זה מצפון. כל מה שהיה קשור חזק בתת ההכרב- משתחרר ותוקף. ברגע שעברתי את ה-14 הכול קליל. אני קופץ, נתלה במרזב, ממשיך עוד שבעה מטרים ועולה לגג. אני ממשיך לארובה, משתלשל בסנפלינג לתוך הסלון בזריזות ובשקט, נע בצעדים חרישיים שלמדתי כשהייתי בכוחות ההצלה המיוחדים של הוד מלכותה, הגדוד המוצנח, אגף מבצעים חמושים מיוחדים, או "הכוח המסכל" "המנאייקים"  או כל כינוי אחר שאני משתמש בו כיום, רק כדי לתאר את מה שהייתי פעם.

´החלפתי צדדים´ עלתה המחשבה בראשי, צלולה וברורה כאילו הייתה שם כל הזמן הזה ורק עכשיו פסעה והציגה את עצמה בפני ואז, באמצע הסלון העתיק- הזדקפתי, מתעלם מהאיסור המוחלט להשתקף בחלונות או להשאיר צללים. זאת הפעם הראשונה שמחשבה כזאת תופסת אותי מחוץ ל-14 המקוללות. התעלמתי, חדרתי לחדר השינה וביצעתי.

כשחזרתי הביתה נדהמתי לחשוב על זה שבאמת החלפתי צדדים, ועוד יותר נדהמתי לחשוב על זה שאני חושב על זה, ובעצם גם נדהמתי על זה שאני נדהם על זה שאני חושב על זה. כשיצאתי ממערבולת המחשבה הזאת קיללתי את עצמי. אני כל מה ששנאתי. אני מה שהקרבתי הכול כדי לעצור. רק לפני כמה שנים. או שאולי היה זה לפני כמה גלגולים? החלטתי שמעמד או לא מעמד, כישרון או לא כישרון- אני לא עומד לזרוק אידיאל של חיים שלמים, כשעוד היו לי חיים. סטיתי עם הרכב לגדר ההפרדה בצד הכביש כשאני מתיר את חגורת הבטיחות ביד אחת ומסובב את ההגה בפראות חדה ומחושבת לכיוון ימין.

ואז הכול החשיך.

ואז יצאה בת קול, שמעתי אותה ברורה, בפעם השנייה באותו יום לאחר שתיקה של חיים שלמים- "שעת המוות- 3:05" חה! חשבתי לעצמי. שעת המוות היא ארבע עשרה השניות ההן.

זו היא שעת החיים.