ניסיתי תמיד להיות מאושר,

חשבתי אולי, לא יראו שאני לא אני.

הרגשתי חלש, יודע שקַר,

אמרתי תפילה אחרונה באזנה.

לחשתי מילים לעצי האלון,

צעקתי בקול אל הרי הגאון,

שיראו שהלכתי,שנגוזתי מכאן,

ותכף אשוב אל בוראי, אל הגן,

אחרי שגמעתי ממימיו של המוות,

אוכל לשכב לישון, ולעוף מן הארץ,

לטמון את אהבתי מתחת פני כל,

כמו צדפה המתחבאת עמוק בחול.

וחלומותיי ישארו כאפר המתעופף,

כה רבים אך גדולים, ולעולם לא יתמלאו.

ונפשי תספידיני, תקונן על גוויתי,

תבכה בבכי תנין, אמיתי.

בדמעות של מתכת תקבור את גופי,

ובצער גדול תמשיך את דרכה,

למעלה אי שם, אל אדון העולם,

שיראה לה את מקומה, החמים, המושלם.

ואותי ישאיר פה, רקוב, מלא עצב,

יותיריני עזוב, אכול עד העצם.

והיא, כשתבוא לעלות לקברי,

תעקור הטיפות שנשרו מן הזקֵנים,

שגבהו מעלי וחסו עלי צל,

היא תרקום חלומותיה עלי, בתמים.

חלומות חלולים כמו שלי בחיי,

רק שהיא תעצים, ותכבוש את פניהּ,

לא תתן לליבה לפול, להשתגע,

תגשים את הרגש, ותחיה את החלום,

ותקרא לי בשקט מבין עצי האלון...