גי
שברירית כמו חלום, ארעית כמו עלה שלכת בסתיו,
מוכנה להתפוגג בלי שלום ממי שיעיז לראות בך מובן מאליו-
כך חלפת בחיי, כמו קשת צבעת את השמיים שלי באורך
ואני כמו ילד שזרק לים יהלום, עומד על החוף ומחכה לשובך.
ומתגעגע אלייך.
מתגעגע למגע ידייך ולטעם צחוקך,
מתגעגע לריח דמעותייך ולחום חיבוקך.
מתגעגע להתעורר אל עינייך
הנפקחות אלי או לאט נרדמות,
להירדם על מרבד לילותייך
ולשקוע דרכך אל אדמת חלומות.
מתגעגע לרוחך, עדינה ונועזת
נמשכת לאינסוף ומחפשת גבולות.
מתגעגע לשלוותך, עמוקה ותוססת
כגזע עץ שעליו רועדים בזמן סערות.
מתגעגע להסתפק איתך במועט
ולראות בכך את הכי טוב שיש.
מתגעגע ללכת איתך יד ביד
ולדעת כך שאין עוד מה לבקש.
מתגעגע לכל טווח אושרך,
מצחוק מוטרף עד חיוך מלטף ועדין.
מתגעגע אל מה שרציתי לעשות עבורך,
מלהיות אב ילדייך עד לקנות לך בגדים.
מתגעגע לעינייך שמעריצות את נפלאות הבריאה
ומלמדות אותי עד כמה דבר לא מובן מאליו.
מתגעגע אלייך כאילו את מגיעה
במקום הכאב הזה, אלי כאן ועכשיו.
מתגעגע לאצבעותייך המלטפות
שידעו ברוך להבעירני באש.
מתגעגע לנשיקותייך הנסחפות
ולכל פלח פרי מגופך הרוגש.
מתגעגע לעמקים הפורחים של נפשך
שהרוו את צחוקי וספגו גם את דמעתי.
מתגעגע לפסגות ההרים של רוחך
מהם חצבה רוחי את עומקי שירתי.
מתגעגע לקולך,
המדריך אותי אל מחוזות רגיעה.
לתת רק לך ולקבל רק ממך
מבט, הבנה, לחישה, נגיעה.
מתגעגע אלייך כמו אדמת המדבר למטר הראשון
כמו משורר מטורף ששוב כותב לך שיר אחרון:
מאז שהלכת נותרתי
כמו ספינה בלי מפרש,
כמו קיר בלי חלון.
כמו גנב שנתפס,
כמו נביא בלי חזון.
שיוצא לבדו למדבר
וזועק תפילתו לשמיים,
מכסה ראשו בעפר,
ללא לחם וללא טיפת מים.
עד שישמע בתוכו שוב את קול אלוהים,
שבלעדיו הבריאה כולה היא כחלום זוועתי
ומוכן לתת את כל זמן החיים,
כדי לחזור לרגע אחד להיות אמיתי.
והזמן שיעבור עליו לבדו
עד לבוא ההתגלות,
הוא ליבי הפועם בקודש קודשי הכאב
עד לשובך אליו מן הגלות.
כי אורך שתנן לי לראות נעלם,
והותירני לבד באפלה,
עיניי תשושות מדמעות
ושפתיי עייפות מתפילה,
כי לעולם לא אפסיק לקוות
שליבך ימצא בתוכו מחילה-
עמוק מעבר שדות המוקשים של הפחד,
מאחורי חומות מבוצרות של כאב,
יבוא יום ונכרע ברך יחד
מול קדושת האהבה במקדשו של הלב.
והזמן שיעבור עלי לבדי עד לבוא אותו יום,
הוא האושר האמיתי כאשר נתעורר ביחד
ונגשים את אותו החלום.
תגובות