כאן היו חיי שלווה ושקט;
שיירות-סוחרים התנהלו להן ברחובות.
צריח-המסגד הגדול הזדקר ברקע.
עדרי-גמלים עמדו שאננים על של הנחל גדות.
אל באר-אברהם באו אלפי תושבים צמאונם להשכיח.
ילדים לאטם אל בית-הספר הלכו.
אך הנכבה כמאכולת-אש, הכתה לַפֶתע;
חיי-הרוגע בן-רגע כַלוּ.
הצבא הציוני כפה על יושבי העיר ללכת;
בשם הגשמת הטירוף שלוותם על המִזְבֵחַ הושמה.
הם נעקרו מבתיהם, שאליהם מהגרים מרחוק-באו הכניסו;
אך מהיושבים דורות בארץ - מולדתם גונבה.
הַכּוֹרֵתּ הציוני - ידו חמדה גם את באר-שבע;
מאלפי יושביה חמס את מכורתם.
שדות ובתים למאות בזז והפקיע;
לידי המהגרים מסרם.
עוד שוֹב יָשוּבוּ אל עיר האבות פליטיה;
זכר הגירוש מוסיף לקנן בלבם.
שמש הצדק ואחוות העמים תכה בסלע.
פליטי באר-שבע, לא ימוג מהם זכרון-ביתם!
תגובות