אני מציץ מעבר לפינה, לרגע נראה חלק מראשי, ואז מיד נעלם.
שנייה של שקט, ופתאום אני מופיע כולי במעבר ורץ בין הקירות.
כך, בניתור ריצה וקפיצה,דילוג ושמחה, אני מתקדם, ממשיך הלאה.
משני עברי קירות גבוהים ובהירים.
הקירות בצבעי שיש רכים. הם גם קרים למגע, וקשים, כשיש.
אבל אני לא מתעכב על הקירות, אני מתרכז בדרך, בלעבור אותה.
עצירה קלה, מביט סביב, ובקפיצה, ממשיך לרוץ.
אך, לו רק יכלתי לראות דרך הקירות.
אני שומע, שומע את זה. אני מקשיב, ונפשי נמשכת.
שירת חיי מתנגנת אי שם, וככל שאני מקשיב, כך היא מתחזקת.
נפשי יוצאת אליה, והיא קוראת לי "בא, בא לכאן, בא אלי"
ואני סובב מאתר לאתר, אי זה מקום מנוחתי?
וכשאני מביט למעלה, אל השמים הלבנים, הרכים, אני מאבד את עצמי לרגע.
לפעמים נראה שהם אטומים, לפעמים נדמה שהם מורים איזה שהוא כיוון.
עלי ההחלטה, אם להשְׂמִאיל או להימין. על אף כל העצות ההדרכות והבירורים,
אף אחד לא יושב על החומה, אין מי שיורה באצבע ויגיד "כן, הנה. לֵךְ - זו הדרך."
ואני מתבונן, מעריך, מאזין, מביט ומקשיב... ומחליט. ושוב קופץ, ושוב רץ.
אולי זו הדרך? אולי לא...
ואני רק מאזין לה, לשירת הנשמה ומתגעגע.
ואני בדרך, וכשאעבור את כל הקירות גם אמצא אותה, גם אגיע.
מתי...?
תגובות