התחיל לרדת גשם. ידעתי, הגיע הזמן. לאט לאט העמק התחיל להתמלא מים. כל חורף אנחנו מגיעים הנה ומחכים לגשם שיהפוך את העמק לעולם מים. המים הגיעו עד כתפי, קיוויתי שההבזק יגיע בזמן. הם תמיד מאחרים ההבזקים האלה. אני לא מבין, כל הקיץ הם יושבים ומסתלבטים ורק פעם בשנה יש להם משימה קטנה ואפילו אליה הם לא יכולים להגיע בזמן? למרות שהם בטלנים גדולים אני מחבב אותם - יצורים נחמדים למדי ... המים כבר הגיעו לַפֶה. אני שונא להיות רטוב, כלומר, כאשר אני גונביל... ההבזק הגיע, הפעם זה היה טאטו- יצור שמנמן, טרחן בדיבורו (בזה הוא דומה לי...) שדורש המון תשומת לב. אם הוא לא מקבל את המנה שהוא דורש, הוא נעלב – זה ממש לא טוב כשהבזקים נעלבים, זה יכול להסתכם באסון! ולכן כשהוא הגיע נתתי לו את כל מנת תשומת הלב שהיתה ברשותי. טאטו חייך. חיוך של הבזק, זה כל מה שהייתי צריך. אור אצילי כחלחל עטף אותי. הפסקתי להיות גונביל ומהחיוך של טאטו השתניתי כולי וסוף סוף חזרתי להיות טיפיטי, חיית מים.

ברכתי את טאטו לשלום. התחלתי לשוט. הסתכלתי על עצמי, התבגרתי בקיץ האחרון. הסנפיר שלי נהיה כתום, כל הכבוד לי, אני משתפר!  אפילו הדונדונים שלי גדלו. הלוואי שאפגוש את טופי. טופי ואני לא גרים באותו הומר. ההומרים הם מושבות של גונבילים. מוזר לחשוב שבעצם אני לא יכול להכיר המון יצורים כי כאשר אני גונביל אותם יצורים טיפיטים. וכאשר העמק מתחיל להתמלא מים אותם יצורים נהפכים להיות גונבילים ואני הופך להיות טיפיטי. איזה עולם מוזר!

"חומי!" קול מצלצל כפעמונים ומתוק כשוקולד קרא לי. הסתובבתי בשמחה, היא באה. טופי היתה נראית שונה. היא נהפכה להיות עלמה צעירה. סנפירה הפך להיות סגלגל כנאה לעלמות צעירות והדונדונים שלה הסתלסלו מראשה. הדונדונים הם שני גושי גומי בצורת חרוט כשהחוד   אינו מחובר לראש הטיפיטי. הדונדונים הם פאר הגאווה של כל מתבגר. טופי השתובבה בדונדוניה תוך כדי צחוק.

התחלנו לשוט. לפתע אותתו לי בשרשרת. השרשרת הבהבה בכתום לבן. אני עבדתי בחברת ´חקירת מקרים מוזרים´ עם בוס עצבני. רוב המקרים שנשלחו אלינו לבדיקה היו משעממים ומשמימים... כל עובד בחברה קיבל שרשרת עם כוכב במרכזה שהבהב כאשר קיבלנו משימה חדשה לפענוח. כאשר השרשרת הבהבה - חובתנו היתה להתייצב מיד במשרד המנהל.

הצטערתי על כך שעלי להיפרד מטופי אך קבענו להיפגש מאוחר יותר ...

הגעתי בשחיה מהירה אל הבוס. הרמתי אליו גבה בשאלה. הם אף פעם לא קוראים לשליחות לטיפיטים שכרגע הגיעו מההומרים אל עולם המים. מה קרה הפעם?  הבוס התעלם ממבטי והגיש לי תיק חקירה כבד (גם במושג הפיזי...). התחלתי לעלעל בדפים. היה מדובר בפניה מגברת זקנה שטענה שהיא שומעת כל לילה צרחות אימה של ילדים מהגינה שמול ביתה. בתיק היה תיאור די מזעזע – אך התרגלתי לכך שרוב המקרים המעניינים לבסוף מתגלים כשטות שאיזה פנטזיונר בדה מלבו. הגברת הזקנה גרה בקצה הצפוני של העמק שהיה לא רחוק מהמשרד. החלטתי לגשת לגינה שעליה התיק מדבר.

הגינה היתה מקום חביב. צמחו בו שקדיות וצפצפות מים. ריח מתוק מילא את המקום מהול במעט ריח שרף. השמש הבהיקה מעל למים והאירה את הגינה באור חיובי. חשבתי על כך שאני יכול לבלות בה עם טופי, אך דחקתי את מחשבותי, ´חומי´ אמרתי לעצמי  ´אתה בעבודה´. תהיתי מאיפה מגיע ריח השרף שהלך והחריף עם התקדמותי לתוך הגן.

ראיתי אותו. היה זה עץ אורן שבור. אווירה מסתורית עטפה אותו. ניגשתי אליו, אני לא יודע למה אבל משהו בו סיקרן אותי. כאשר הייתי גונביל לא הייתי חושב בכלל על דברים כאלה, עניינו אותי רק בגדים ואופנה. הייתי הולך למסיבות הכי שוות וכמובן – התחלתי עם כל הבנות. אבל כשמשתנים מגונביל לטיפיטי האופי גם משתנה. מקס, גונביל אחד שגר איתי בהומר, היה ילד מסתורי מאוד, ככה לפחות חשבתי בתור הדמות שהייתי בחורף. הוא היה מתעניין בציפורים, עצים ופרחים. עכשיו אני קצת דומה לדמות שהוא היה, ואני לא חושב שאני כל כך מוזר. 

מתחת לרגלי היתה ערימת מחטים שנשרו מהאורן. בלי לשים לב הזזתי את המחטים ברגלי.

עיני צדו את הדלת. הבחנתי בה. היתה זאת דלת התקועה ברצפה, כמסמנת כניסה למרתף. על הדלת היה רשום במעומעם  ´כפר האושר של מקס´. מקס? אותו מקס?  פתחתי את הדלת בהססנות וזינקתי פנימה.

ציפיתי שאני אכנס לכוך חשוך, אך המקום היה מואר מאוד. המשכתי לשחות לאורך המרתף עד שהגעתי לדלת נוספת שעליה היה כתוב ´החדר של מקס´. פתחתי את הדלת והבנתי שנכנסתי לגזע העץ. מקס ישב שם על כורסא מרווחת. עיניו קרועות בבהלה. ´מה אתה עושה כאן?´ לחש.

האמת היא, שכבר לא זכרתי בדיוק למה אני שם. רק הבנתי שהדבר שאני הכי רוצה זה לצאת משם. הסתובבתי במהירות וניסיתי לפתוח את הדלת. הדלת לא נפתחה.

כאשר הסתובבתי בחזרה  הופיעו שני פינגווינים ופנו לעברי בחיוך רחב. זוג הפינגווין הגיש לי ארוחה דשנה ושירת אותי. תהיתי על השינוי שחל ברגע שהסתובבתי. בפניו של מקס נראה מבט שמח ועליז. לא ממש הבנתי מה קרה.  מקס אמר שכאשר אני אגמור לאכול הוא יכניס אותי לכפר האושר שלו. לא ממש רציתי ללכת לשם. יותר נכון - ממש לא רציתי ללכת לשם! אכלתי באיטיות כדי לדחות את הקץ. אך בשלב כלשהו סיימתי את הסעודה. מקס חייך את אותו החיוך השלו שנראה על פניו מקודם והוביל אותי. עיני נעצמו.

נחתתי נחיתה רכה. לא הייתי במים. לא ראיתי את עצמי אך הרגשתי שאני בגוף אחר, או שאני ללא גוף. עמדתי על צוק. הצוק היה רחב, הלכתי לאורכו. בקצה הצוק נשמע רחש קל של מים משכשכים. הבטתי למטה ובסוף התהום הארוכה, הבחנתי במעיין נובע. משב רוח רענן מילא את ראותי, והסיט את שערי על עיני. לפתע שמעתי צהלה, הסתובבתי למשמע הקול וראיתי סוס  אצילי (אולי סוסה) בעל כנפיים נוצצות כיהלומים ניצב מולי. הסוס ניגש אלי והחל לדבר. לפי קולו זיהיתי שזאת סוסה. הסוסה דיברה בשפה שזרה לי, ככל הנראה שפת הסוסים. הרגשתי שאושר עילאי מציף אותי ושאני חסר ישע כנגדו. נתתי לאושר לסחוף אותי - אל המעיין.

לאחר טבילה קלה במי המעיין הקרירים הבטתי סביבי. עד קצה האופק היו כרי דשא ירוקים שחייכו אלי. היה להם ריח של אדמה לחה. לאחר תנומה קלה, ראיתי שהסוסה עדיין נמצאת שם. היא הביטה בי בעיניה החכמות, כאילו אומרת:´איזה פסיכי, מה אתה מתלהב מקצת גן- עדן?´.

עליתי על גבה והרגשתי את האושר עולה בי שוב, חשתי את השמש מאירה את פני. עייני נעצמו.

פתחתי את עייני וראיתי לפני את מקס. לפתע נזכרתי מדוע נשלחתי לכאן, אך עדיין הייתי המום מכפר האושר. לפתע חיוכו של מקס נהפך להיות חיוך מרושע. הוא החל לצחוק. ´אני רואה שנהנית´ הוא אמר ´חובתי היא שכל מי שיגיע לחדרי ייהנה מכפר האושר ויקבל את התנאים והיחס המקובלים. זה לא אוסר עלי לעשות מה שאני רוצה עם הלקוחות לאחר מכן...´

´זאת אומרת....´ חשבתי בקול  ´שצרחות הילדים שנשמעות כאן בלילה - הן בגללך?´.

´איזה צרחות?´ שאל מקס בתמיהה. אולי אני פתי, אבל  האמנתי לו שהוא לא יודע דבר וחצי דבר על הצרחות. זכרתי את מקס הגונביל. שכחתי עד כמה משתנה גונביל שנהפך לטיפיטי. עזבתי את מקס לנפשו. יצאתי דרך המרתף לעבר הדלת- שהכניסה אותי למקום המוזר הזה. לפתע שמעתי שוב את צרחות הילדים. הרגשתי קו של צמרמורת עולה בי מהגב התחתון דרך עמוד השדרה עד העורף. לא יכולתי לשאת אותו. פתחתי במהירות את הדלת התקועה ברצפה וקפצתי החוצה.ניסיתי לאתר מהיכן מגיע הקולות והבחנתי שהקולות נחלשים בזמן שאני מתרחק מהדלת. מבניין אחד הגיחה דמות נמוכה. היה נראה שהיא באה לשם במהירות. התקרבתי וראיתי גברת זקנה, בעלת אף מחודד, מטפחת תחרה לראשה ותיק גדול בידה. "אהה!" היא אמרה לי. "אתה מחקירת מקרים מוזרים?" הינהנתי בתמיהה, אך היא לא הוסיפה מילה, רק החלה לצעוד בדממה כמו בלש במעקב אחרי פושעים. היא התקרבה אל אזור הדלת, אך אינה שמה לב אליה- הדלת היתה פתוחה (כנראה שכחתי לסגור אותה בזמן שקפצתי החוצה) כבר היה מאוחר מדי... קול חבטה נשמע ואחריו- דממה. הבטתי לתוך המרתף המואר וראיתי את הסבתא שוכבת חצי מעולפת. "רוץ קדימה" פקדה עלי בלחישה. רצתי מהוסס לעבר החדר של מקס. פתחתי את הדלת באיטיות מרובה עד נפתחה לגמרי. כשעמדתי בפתח וראיתי את מקס במצב רגוע ושלו התבלבלתי לגמרי. עמדתי בלי מילים מולו דקות אחדות. לפתע הזקנה הגיחה מאחורי "זה הוא, תפוס אותו!", צעקה! מקס ניסה להימלט, הוא קיפץ בעזרת סנפירו על גבי הספרים והמדפים. זינקתי אחריו ותפסתי אותו בדונדוניו. הפלתי אותו על הרצפה. לפתע הזקנה שלפה מחבת ענקית מתיקה וחבטה לו בראשו. מקס איבד את הכרתו. "קח אותו בזנב, ואני אתפוס את דונדוניו", אמרה הזקנה. סחבנו אותו עד תאי המעצר. נפרדתי ממנו כשהוא מאחורי הסורגים ומיהרתי לפגישתי עם טופי.