מישהו כיבה את האור,

ואולי זו הייתי אני.

רעש סירים, הרצפה המזמינה והראש הבוער- מוחקים גבולותי.

מישהי צווחת, עייני כבר עצומות.

גם צליל פסנתר קרוב מקשיח את הקירות.

אינני יכולה עוד למשש דבר-

לא עיגולי המתכת הקרירים שהכבידו - הקלו, לא הקוצים שננעצים עמוק בידי.

ריח הגשם לא מגיע אלי, כנראה גם החלונות סגרתי.

 

אתה כאן, ומדוע לא מואר לבי?