מישהו כיבה את האור,
ואולי זו הייתי אני.
רעש סירים, הרצפה המזמינה והראש הבוער- מוחקים גבולותי.
מישהי צווחת, עייני כבר עצומות.
גם צליל פסנתר קרוב מקשיח את הקירות.
אינני יכולה עוד למשש דבר-
לא עיגולי המתכת הקרירים שהכבידו - הקלו, לא הקוצים שננעצים עמוק בידי.
ריח הגשם לא מגיע אלי, כנראה גם החלונות סגרתי.
אתה כאן, ומדוע לא מואר לבי?
תגובות