ילדות
תמימות.
זה המילה שמגדירה את הילדות בצורה הכי טובה שיש, המהות, העיקר של הילדות מורכבת מהתמימות המקסימה שיש בה.
עיצמו את העיניים ודמיינו לרגע תמונה.
ילד קטן רץ, הוא לא רץ לשום מקום מיוחד, הוא פשוט רץ, השיער הביהר שלו נופל לו על העיניים ומסתיר אותן, אבל אם הוא יסיט אותו נוכל לראות זוג עיניים שובבות, מחייכות וצוחקות של ילד שכל העולם שלו מורכב משימחה.
ילדים הם שמחים, הם שמחים סתם כי הם שמחים, הם שמחים כי הם מאושרים, הם מאושרים כי הם תמימים.
הכול טוב.
הכול הכי טוב.
הם לא רואים את הדברים הרעים שיש בעולם, הם לא יודעים בכלל שיש מושג כזה שנקרא "רע" אין להם מושג מה זה בכלל.
אולי, רק אולי, הם צודקים?
תסתכלו שניה, ילד מתבגר, כבר לא הכול תמים, הוא רואה שלא כל דבר שהוא חשב לפני רגע שהוא טוב ונחמד הוא כמו שנראה לו.
הוא היה ילד קטן, הוא רצה להיות גדול.
הוא ילד גדול, הוא רוצה להיות קטן.
הוא בוגר, הילד הזה הוא כבר לא ילד, הוא כבר מגדל זקן, קמטים מתחילים להופיע בפניו, אבל הוא עדיין נכסף, הוא עדיין משתוקק בגעגועים אין קץ לגעת שוב בילדות הזאת, בתמימות המאושרת הזאתי, להרגיש ולראות את העולם כמו שהילד ראה אותו, להסתכל על העולם ולראות את ה-ע-ו-ל-ם, לא להסתכל על העולם ולראות את השחור שמכסה אותו.
אהבה.
א-ה-ב-ה.
זה התחושה שהילד שלנו מרגיש הכי חזק, הוא לא יודע שלהרגשה הזאת קוראים אהבה, הוא לא יודע בכלל שאפשר שלא להרגיש את זה, הוא חי בתוך אהבה, הוא מקרין אהבה.
אבל זאתי לא אותה האהבה שאנחנו מרגישים, אנחנו לוקחים את האהבה, מקמטים אותה, מכווצים אותה, מדביקים לה מחוייבויות ותנאים, מה שנשאר לנו זה שבריר של אהבה מעורבב בהרבה פסולת.
ילד אוהב אהבה טהורה, אמיתית, בלי תנאים ובלי מחויבות, הוא אוהב כל דבר שמגיע לו להיות נאהב, כל דבר שי-כ-ו-ל להיות נאהב הוא אוהב.
הוא אוהב את אבא.
הוא אוהב את אמא.
הוא אוהב את האחים, החברים, הפרפרים, הכלב, הפרחים, השולחן, הכיסא, השמים, השמש.
הילד המתוק הזה הוא גם שמח, אין לו סיבה מיוחדת להיות שמח, אבל הוא שמח, למה? ככה!
הוא שמח כי הוא יכול להיות שמח, הוא שמח כי מותר לו להיות שמח.
נשמע לנו קצת מוזר לא? כולם יכולים להיות שמחים לא? לכולם מותר להיות שמחים לא?
אכן, אנחנו יכולים ומותר לנו להיות שמחים, אבל אנחנו משלים את עצמנו שאנחנו לא יכולים.
אנחנו לא מרשים לעצמנו להיות שמחים, הרי כרגע א-ס-ו-ר לנו להיות שמחים, הרי קרה ככה וככה.
אנחנו מגבילים את השמחה שלנו, אנחנו לא מתירים לעצמנו לשמוח סתם, אנחנו כובלים את השמחה שלנו, האור המתפרץ שלנו, קושרים אותה בשלשלאות לקיר ונועלים אותה במרתפים של הלב.
אבל הילד הזה נותן לעצמו להיות שמח, אני יכול לשמוח כרגע, אז למה לא?
ואז הוא שמח כמו שרק ילד יכול להיות שמח.
ילדות זה עידן התמימות.
האם איבדנו את הילד שלנו, את התמימות שלנו? או שעדיין היכנשהו, מוחבאת עמוק עמוק בפנים, היא עדיין נמצאת שם?
אולי לחזור למצב הזה של ילד קטן, זה הרבה יותר פשוט ממה שנראה לנו?
תחשבו על זה.
תגובות