הכל נגמר. כולם עוזבים.

חזרתי הביתה כי כבר לא נשאר מה לעשות. ניסיתי לסחוט דקות אחרונות של אנשים מסויימים רק כדי שאני לא אצטרך להתבונן למציאות בעיניים. כל הדרך באוטובוס אני רק חשבתי על כל אלה שלא אראה שוב. על כל אלה שאני מכירה שתיים שלוש, ארבע, חמש ואפילו שבע שנים. שמעתי שיר של ברי סחרוף באוזניות שלי והרגשתי את הדמעות עולות לעיניי, אך הן סירבו לרדת. הן סירבו כי אני סירבתי, כי לא רציתי שהאנשים שבאוטובוס יחשבו עליי מחשבות שאני לא יכולה לשלוט עליהן.

כשהגעתי הביתה, הכל פגע בי. במצב של הלם אני הלכתי לראות טלוויזיה. החלטתי שאני לא רוצה יותר להתמודד עם העולם, רק לצאת משם. הייתה רק דרך אחת שיכולתי לחשוב עליה כדי להימלט - הלכתי לישון. שקעתי בתוך עצמי ובתוך החלומות שלי. כשהתעוררתי, אחרי שעתיים, אני לא הבנתי איפה אני ולמה אני שם...

נזכרתי שעוד שעה וחצי יש לי שיעור גיטרה. התחלתי להתכונן אליו כי אני לא עשיתי את זה כל השבוע. אבל, ברגע שפרטתי על מיתר אחד, אני לא יכולתי לשאת את זה יותר. הרגשתי את הלב שלי מתרוקן, את הידיים שלי נעשות כבדות כמו עופרת. לא הייתי מסוגלת אפילו לחשוב על נגינה. הסתכלתי על הגיטרה בסלידה.

התקשרתי למורה שלי ואמרתי לו שאני לא אוכל להגיע לשיעור היום. הוא לא שאל למה.... אולי בגלל שאני כבר מבטלת כל כך הרבה שיעורים בזמן האחרון עד שכבר אין לו כח לשאול, או אולי בגלל שהוא שמע בקול שלי שאני בכלל לא רוצה להגיד לו או לדבר על זה. אולי.

חזרתי לראות טלוויזיה והרגשתי את המוח שלי מתנתק לאט מהמציאות. היום המשיך לעבור, ואז הלילה התחיל לעבור... אבל הלילה לא היה כזה בר מזל, הלילה נקטע באמצע. החלטתי שאני רוצה להיות לבד, שאני רוצה לשמוע רק את הקול שלי, רק את המחשבות שלי, רק את הנשימות שלי. אז הלכתי לבית של אבא שלי, כי הוא תמיד ישן אצל החברה שלו ביום הזה.

החזרתי את האוזניות שלי לאוזניים, ועוד שיר של ברי סחרוף הנעים אותי. עצמתי לרגע את העיניים ושקעתי לתוך המוזיקה, והגיטרות, והמקצבים, והפעימות של הבאס. פקחתי את העיניים והתבוננתי באוויר הריק שהיה מולי. נכנסתי לבית של אבא שלי והוא היה ריק כפי שציפיתי. עליתי למרפסת של אחותי כשהמוזיקה עדיין מסממת את המחשבות שלי, והדלקתי סיגריה. ובזמן שאני מרגישה את העשן זורם דרכי, אני צועקת שורות אקראיות מהשירים ששמעתי באוזניות. לאחר מספר דקות, אני לפתע הבחנתי בנערה שמסתכלת עליי מהמרפסת של השכנים, אבל לא היה לי אכפת שהיא לא מבינה למה אני צועקת משפטים אל תוך הלילה. המשכתי לשיר עם השירים שרק אני יכולתי לשמוע, והמשכתי לעשן את הסיגריות, שהחליפו משמרות ביד שלי, כמו קטר. ועישנתי.. ועישנתי.. ועישנתי... עד שלא יכולתי כבר להרגיש את כל הגוף שלי, עד שהאוויר לא לגמרי נכנס לי לריאות, עד שהדבר היחיד שיכולתי להרגיש היה הכוכבים והירח שנעצו בי מבטים מלאי רחמים מלמעלה. הבחנתי בעשן של הסיגריה האחרונה שלי מתערבב עם הלילה שעירפל את הראייה שלי, הבחנתי בו מתנדף באוויר ומשאיר אותי לבד. נשארתי שם, על המרפסת, לעוד כמה שניות, או כמה דקות, או כמה שעות - הראש שלי כבר הפסיק לספור.

יצאתי מהמרפסת וחזרתי לחדר. כיביתי את המוזיקה והורדתי את האוזניות. הראש שלי התחיל להסתחרר ולהסתובב. הוא לא הפסיק, אז ירדתי לספה שבסלון כדי לשכב.

כשנשכבתי על הספה, הרגשתי את כל הגוף שלי חוזר לעצמו, ואז עוזב שוב. נשכבתי, והתחלתי להזיע, ולהזיע, ולהזיע, וכל הרעל מהגוף שלי נזל החוצה ונשפך לאוויר המזוהם ששרר בחדר. הרגשתי את כל הבגדים שלי נדבקים עליי בגועל. כל החושים שלי התחילו להתחדד, ויכולתי לשמוע את התיקתוקים מערערי הנפש של השעון כמו דקירות של מסמרים חלודים. הזיעה והחום והכאב השתלטו עליי, אז הלכתי להפעיל את המאוורר ששיחרר רעשים מרגיעים לעבר הגוף שלי....

אז שכבתי, והסתכלתי על הקיר, ועצמתי עיניים, ונשמתי. לא הסתובבה מחשבה אחת בראש, ונשמתי. המשכתי לנשום...

ולנשום...

ונרדמתי. 

סוף