"אוי לעיניים שכך רואות." אומר כלב ומורן שותקת ומחליטה לא לספר לו על זה שהיא משתתפת באותה תחרות.
יש לכלב דירה שני חדרים. חדר הסלון מהווה ספריה ענקית כאמור יש שם ספרים בשפות שונות ובעיקר בגרמנית ובספרדית. כלומר בלי ראייה הוא כמעט אבוד.
היא לוקחת אותו למטבח. הוא מגשש אחרי כוס מים וכוס אחת ריקה  נופלת ונשברת על הרצפה.
הוא מתכופף. להרים אבל לא רואה את השברים:
"אני אבוד." היא שומעת ממנו.
הנערה האנוכית במשהו, הסנובית  שחושבת רק על עצמה בדרך כלל , מתרככת. היא מובילה אותו לכיסא במטבח:
"שב, אני ארים את השברים."

הוא מגשש ולוקח ספר המונח על השולחן במטבח מתוך אינסטינקט. אין ראיה.לא רואה. הוא נשבר, מזיל דמעה.
"אני אקרא לך." היא שומעת את עצמה אומרת.
הוא מתרכך, הספרן העיוור והקשה כמו אבן.
מדובר בספר  על תולדות יהודי איטליה. היא שמה לב שעזב את הסימניה בעמוד מאה. היא קוראת לו בסבלנות מילה אחר מילה.
"נשמה טובה" הוא אומר.

יותר מאוחר היא נפרדת ממנו ויוצאת לכיוון ביתה.
וילה טובלת בירק,שני מפלסים. "משפחת מלחי" רשום על השלט.דלת אלון כבדה ועבה.
מורן יושבת במיטתה, מסביב פוסטרים של כל מיני כוכבים, כוכבים של שנת 87, השנה של סיפורנו.
הטלפון בחדר מצלצל. מורן מרימה את השפופרת::
"זה מרקי, ראיתי אותך בבית חולים. שאלתי אם נוכל לצאת"
"לא מוכנה, חוצמזה, איך השגת את המספר שלי?!"
"נו בחייך, את בחורה חכמה, החיים קצרים, צריך ליהנות"
"אמרתי לך" כועסת מורן "אני מעדיפה לצאת עם העיוור ולא איתך, מה גם שהוא נחמד ותרבותי"
"סאאאממק" היא שומעת ומיד מנתקת את הטלפון.

בפעם השנייה שמורן מגיעה אל כלב, היא נזהרת ושמה עליה לבוש פחות בולט. יש סיכוי שכלב יפקח את העיניים.
מורן מביטה בתצלום של אשתו שתלוי על הקיר. כלב אוכל קוטג´.
"אמרת שנולדת בגרמניה. תוכל לספר קצת על זה. אנחנו לומדים על השואה בבית הספר."
כלב מביט בה, לא רואה כלום, אבל בעיני רוחו הוא רואה גם רואה. הוא מניח את הקוטג´ בעדינות על השולחן:
"אכן, נולדתי בגרמניה, בפרנקפורט. אבא פינייה היה ספרן באוניברסיטה. אמא אלזה הייתה גננת. גדלנו אני ואחותי מגדה בביטחון יחסי עד שהנאצים עלו לשלטון"
"ואז שלחו אותכם לגטו?"
"לא.. זה היה עדיין מוקדם" אמר כלב " כשהנאצים עלו לשלטון הייתי בן שש, קיבלנו מכות ברחוב. בלי רחמים מכל מיני פרחחים נאצים. ככה סבלנו. פיטרו את אבא מהעבודה והוא מצא עבודה כמורה בבית הספר היהודי. כך היה לו מזל בגלל שהרבה יהודים נעשו עניים בין לילה"
"ואז?" התערבה מורן כשהיא לוקחת את גביע הקוטג´ מידיו של כלב
"אז הגיע ליל הבדולח, שבו ממש שדדו את היהודים, הרסו חנויות עצרו אנשים ברחוב. אחות שלי התחתנה שבוע לפני ליל הבדולח"
"ומה קרה אז?"

"עצרו את אבא" לאט כלב בדיבורו
"לקחו אותו למחנה ריכוז?"
"אכן כן. כבר אז התקיימו מחנות ריכוז,לא כמו שהתפתחו אחר כך"
"ואז?"
"אני ברחתי לארץ ישראל. אחות שלי ובעלה ברחו ממש לפני תחילת מלחמת העולם להולנד ואמא ואבא נספו בשואה"
"ומה קרה להם שם בהולנד?"
"הנאצים הגיעו גם לשם וגירשו אותם למחנות ההשמדה. שמעתי שממש אז נולד להם ילד או ילדה, אבל גם הוא כנראה נספה"
מורן התעצבה והוסיפה:
"סיפור מה זה עצוב!"
"מכל המשפחה לא נשאר לנו אף אחד. רק אח של אבא שלי שעלה לפני מלחמת העולם,אדם דתי מאוד, גידל ואימץ אותי כמו בן. הוא מת והיה לו רק בן אחד שמת במלחמת העצמאות"
"ואשתך?"
"אשתי עברה את השואה. מתה לפני כמה שנים. ממנה לא היו ילדים. מספיק סבלה בכדי שיהיה לה את הכח לתת לאחרים"
מורן השעינה את ידיה על השולחן:
"גם אז השם שלך היה כלב בן פנחס?"
"לאאא" אמר כלב וצחקק "שמי היה קארל  קסלמן. כאן בארץ שיניתי את שמי לכלב בן פנחס –בן פנחס על שם אבא שלי זכרונו לברכה"