לו ידעתי מילים נשגבות מחיי,

לו יכולתי להביע יותר ממחשבותיי,

לו ידעתי שובע רוחני רב יותר,

לו עמלתי והשגתי יותר;

לו כל יום היה חוויה נהדרת,

לו כל נפש חיה הייתה יפה מאחרת,

לו כל ילד שבא זה עתה לעולם

לא ידע עצב והכיר בטובת הכלל;

לו ידעתי למצוא את שמעולם לא אבד,

לו יכולנו כולנו לשרוד לבד.

לו אבן הנגף של הנעורים

הייתה נושרת למים מבלי להעיב,

לו שירת הציפור שמחה אותנו יותר

אולי אז היינו מאושרים יותר.

אך ללא הלו, החיים נראים כמו ורד:

ורוד, ריחני, מהמם לתפארת, אך יחד

עם כל מעלותיו, הגבעול עדיין דוקר

ללא חת. אז אלה שנזהרים ונמנעים

מפזיזות, נהנים מהיופי בשיא הפשטות,

אלה שאינם מתאפקים לפני, נאלצים

להתאפק אחר כך, עם הפצעים מההפקר.

ובגדול, הרי איש איננו מושלם, ובוורד

כולנו אוחזים ונהנים בעיקר מעלי הכותרת.

20/12/2005