בס"ד יום שישי א' טבת התשס"ג הנסיך הקסום פעם אחת לפני הרבה שנים בארץ קסומה ומופלאה, חי נסיך יפה תואר. הנסיך המקסים היה אצילי, נבון וחכם והוא היה גאוותה של כל הממלכה. הוריו דאגו לבנם היחיד בכל מה שיכלו, אך בדבר אחד לא יכלו לעזור לנסיך המקסים – הם לא יכלו למצוא לו כלה. שלא תבינו לא נכון – זה לא שהנסיך הסתגר בארמונו בלי לצאת החוצה, להפך! הנסיך היה מפורסם במסעותיו בהם הציל על גבי סוסו הלבן, האצילי והאביר עשרות נסיכות צעירות וחינניות משיניהם, ציפורניהם ונשיפתם של דרקונים רבים מספור, אך משום מה תמיד משהו עצר בעד הנסיך ומנע ממנו לכרוע ברך לפני אותן אחדות ויחידות ולהציע להן נישואין, הנסיכה רוזלין היתה קלת דעת מדי, הנסיכה גוונדלין היתה רחבה מדי והנסיכה גריזלדה.. ובכן... היא נקראה גריזלדה... וכך הנסיך בילה את שנותיו בחיפושים חסרי תועלת... חסרי תועלת עד לאותו יום... יום אחד בחיפושים אחר נסיכות במצוקה, נתקל הנסיך באשה זקנה ומשונה שרצה לעבר הדרך וכמעט נדרסה לרגלי סוסו הלבן. "חכה, חכה" צעקה הזקנה הכפופה, "אני יודעת מה אתה מחפש, ויש לי את זה כאן, במיוחד בשבילך", היא שלפה תמונה ונתנה לנסיך שלקח את התמונה וליבו החל גואה בקרבו. בתמונה הופיעה נערה צעירה ויפהפייה והנסיך תכף ידע – "היא צריכה להיות אשתי, היא חייבת להיות אשתי!" אמר בהתלהבות לזקנה, "אמרי לי, היכן אני יכול למצוא אותה?" "היא לא נמצאת במימד שלנו" ענתה לו הזקנה כשעינה הגדולה מקפצת לה בשובבות, "עליך לעבור במעבר מיוחד כדי להגיע לעולם של הצעירה הזו", היא מלמלה כמה מילים ושער קסום הופיע לפניהם, "לך לך לדרכך ומי יתן ותצליח בדרכך ותמצא את כלתך" ברכה אותו הזקנה מחייכת חיוך מלא שיניים שבורות. "תודה לך, מכשפה זקנה" אמר הנסיך והדהיר במהירות את סוסו לעבר השער הזוהר, שם נעלם בפתאומיות. "או, אינני מכשפה" לחששה לכיוונו הזקנה "אני סתם שדכנית"... ביום חופש קיצי בשעה שבע בבוקר בדיוק, כשקול ישראל החל – כמידי יום – לייאש את כל ישראל ברחבי הארץ, הופיע ברחוב הנוריות 6 נסיכנו הקסום על גבי סוסו האביר ודהר אל פתח הבית. הוא הקיש בדלת בחוזקה מחכה למשרת שיפתח. לאחר כמה דקות של מהלומות, נפתחה הדלת ולמרבה ההפתעה לא היה זה המשרת, כי אם הנערה המקסימה מהתמונה, שמשום מה ההבעה שלה לא נראתה כעת מקסימה במיוחד, ולמען האמת נראתה יותר כהבעת ה"רצח עומד להתרחש כאן". "כן? מה אתה רוצה?" שאלה בעייפות מעוצבנת, כשכל מחשבתה מתמקדת ב"תיפטרי מהאידיוט ותחזרי לישון!". "יקירתי, באתי ממרחקים לראות אותך, ראיתי את יופייך וחץ ננעץ בלבי, לא אוכל לרפא אותו אלא אם תסכימי להתחתן איתי, אנא, אני אוהב אותך ורק אותך, הסכימי להינשא לי ותהיי מאושרת לנצח נצחים!" "מה אמרת?" שאלה הצעירה שהיתה לפתע ערנית לגמרי משום מה. "שאלתי אותך, האם תסכימי להתחתן איתי?" שאל בהתרגשות כשדמעה מבצבצת לה מבעד לעינו המושלמת, ולכן טריקת הדלת שחווה במרחק של סנטימטר מפרצופו מלא ההוד היתה הפתעה לא קטנה עבורו. לאחר עשרות צלצולים בפעמון הדלת, כמות אינסופית של שכנועים שזו אינה מתיחה מטופשת ודו קרב עם השכן ממול שלא הבין מי שר סרנדות (השכן קרא לזה "צעקות של חוליו איגליסיאס"...) בשבע בבוקר, הסכימה הנערה להכניס אותו הביתה ולבדוק מה לכל הרוחות הוא רוצה ממנה, ומדוע לכל הרוחות הוא לובש שרוואל עם תחרה... "אז... מאיפה אתה" שאלה כששניהם התיישבו בדייט המאולתר הזה. "אני? באתי הנה מעולם אחר!" ענה בהתרגשות 'אויש, חוצניק...' חשבה לעצמה וסימנה נקודת יאוש אחת בטבלת ה"זרוק-אותי" "ו.. ב.. איזו ישיבה למדת?" שאלה, מנסה להישמע מתעניינת כשהיא מכינה את עצמה אוטומטית לשאלת ה"מתי? אתה מכיר את...?". "לא למדתי ישיבה מסוימת, אני סתם יושב על כסא" הוסיף כשהוא מדחיק דחף עז להביט על מה נתנה לו להתיישב ומדוע צריך ללמוד איך לשבת על הגוש עטוף העור הזה. 'איזו כנות' התפעלה, 'אצל הקודם הייתי צריכה להשקיע כמה פגישות רק כדי לסחוט ממנו שהוא סתם מחמם את הספסל שם בישיבה' והוסיפה בהמהום רק חצי נקודת יאוש בטבלה הדרמטית. "איך הגעת הנה?" שאלה, מקווה לנקודת זכות בסגנון 'המאזדה שלי' "יש לי סוס.." החל לומר והשתתק בצורה מיידית כשראה את המבט המזועזע שנעצה בו. "אז.. את יודעת לרקום יפה?" ניסה הנסיך להשתלב בחקירת הק.ג.ב. הזו ולהפר את השקט המעיק הזה.. "סליחה? לרקום???" שאלה בתדהמה (טבלת היאוש החלה לזעוק, דורשת חמש נקודות לפחות), "למה לרקום? בגלל שאני בת זה אומר שאני חייבת לדעת לרקום? מה עוד תרצה? שאלך כל בוקר לשאוב מים מהבאר??" "מה פתאום?" הגן על עצמו הנסיך, שהחל מתגעגע לתקופה בה היה צריך להגן על נסיכות מפני הדרקונים ולא על עצמו מפני הנסיכות... " את הנסיכה שלי, ואת לא תעשי כל עבודה שאינך רוצה בכך!" 'יפה.. אז אחרי הכל הוא למד משהו בישיבה הזו, מעניין מאיזה ספר של הרב אבינר הוא שלף את המשפט הזה..' חשבה לעצמה בהערכה בעודה נרגעת ומשנה את חמש נקודות היאוש לשתיים וחצי בלבד. "מממ.. מה אתה מתכנן לעשות בחיים?" "אני? אני אמשול בכל הממלכה" הצהיר, יודע לפי החיוך שבצבץ אצלה שהוא מצא זהב. "פוליטיקה? יפה.. מקבלים על זה משכורת טובה מאד, מבינה למה החלטת לעשות את זה" "משכורת? מה זה משכורת?.. אני עושה את זה כדי לעשות טוב לעם שלי! רגע.. מה את עושה?" שאל כשראה אותה קמה במבט מיואש של "עשר נקודות" ומלמלת שזה לא הוא, זו הטבלה.. "ידעתי שהייתי צריך פשוט לקחת אותך להורים שלי" מלמל ספק לה ספק לעצמו, "הם היו משכנעים אותך בצינוק או משהו כזה... רגע... חכי.." ניסה לעצור אותה כשאחזה בזרועו, כדי להזכיר לו היכן נמצאת הדלת, "אני יודע מה הבעיה, קוראים לך גריזלדה, נכון?" היא נהמה בכעס, דחפה אותו מחוץ לבית וטרקה את הדלת – שנית – בפניו. "אסון!!" חשבה לעצמה ריקי כשחזרה לשכב במיטתה הנוחה, מוסיפה עוד סיכה לדובי המפורסם שלה – היתה בו סיכה לכל דייט כושל, ובינתיים הוא נראה כאילו הוא חזר ממפגש "פנקיסטים אנונימים" סוער במיוחד.. היא הביטה בדובי המסכן שנראה שסובל אתה בכל פגישה יותר ויותר (דבר שנראה די מובן מאחר וננעצו בו עוד ועוד סיכות) וחשבה על אותה זקנה מוזרה שמכרה לה את הדובי הזה בחנות המוזרה בעד התמונה שלה (על החנות למעלה היה כתוב "Voodoo R Us" דבר שאולי הסביר כאבי ראש לא מוסברים של כמה חבר'ה מדייטים כושלים מהעבר). אותה זקנה הבטיחה לה כי יבוא יום והיא תמצא את הנסיך שלה.. באותם ימים נשכחים היא האמינה לדיבורים שכאלה. היא נאנחה מחדש, וחשבה שצריך לנפץ את האשליה הזו אחת ולתמיד.. בעולם הזה אין באמת נסיכים.