עברה עוד שנה, הגיע עוד חג, וה "גאולה" לא נראתה באופק. עוד "חג חרות", חשבתי בייאוש.
אבל אולי זו דרכו של אלוהים לגאול אותי. אולי אלוהים רוצה שאני אעבור את המסלול הזה? דברים לא קורים סתם בחיים. אני צריך להאמין שיש סיבה לכל מה שקורה ואם הגעתי למצב הזה אז יש לזה סיבה ואני צריך להתמודד אתו. מוזר, פעם הייתי מצליח לשכנע את עצמי בטיעון הזה ואילו עכשיו לא.
בפנימייה כבר התחילה חופשת הפסח אבל אני חיכיתי עד ליום האחרון, ערב החג, ורק אז נסעתי לבית הוריי. השנה כבר לא ציפיתי לשום שינוי חיצוני ובאמת – שום שינוי לא בא. ניסיתי ככל יכולתי לשנות משהו פנימי, בי, בתגובותיי. אבל לא הצלחתי. בשלב כלשהו הלכתי למטבח. ממילא, חשבתי לעצמי, הם לא יחדשו שום דבר, אז לפחות אחטוף משהו לאכול וגם לא אצטרך לשבת ולסבול אותם. גילה נכנסה פתאום למטבח.
"נו?" שאלה בחיוך.
"נו מה?" שאלתי בזעף.
"בטח יש לך איזה משהו להגיד על מה שקורה כאן, לא?"
לא הייתי זקוק להרבה יותר מזה כדי לשחרר קיטור.
"תסתכלי, תראי את דודה שרה" יכולנו לראות אותה מהמטבח "איך היא מנהלת פה את העניינים. אפשר להשתגע! בשבילה זה הצגה. אכפת לה בכלל מה אומרים?! קוראים בהגדה אז היא קוראת לי את זה כמו איזה פסטיבל מספרי סיפורים. כי צריך. אבל תבקשי ממנה טיפה להתעמק, רק טיפה – זה לא! למה? ככה! כי אנחנו בטקס ואנחנו צריכים למלא את כללי הטקס וחס וחלילה לחשוב באמת על דברים, לשנות".
הצורה בה הצגתי את הדודה, והעליות והירידות בקולי, כשחיקיתי אותה, הצחיקו את גילה. לפחות מישהו אחד נהנה כאן!
"אבל לא" המשכתי "אני לא לגמרי צודק. כי היא נתנה לאחיך להגיד משהו. רק שהיא שכחה משהו" הוספתי בציניות "היא שכחה להקשיב לו. היא נתנה לו לדבר במקום מסוים כי זה נראה טוב – הנה, עצרנו להגיד פירוש על ההגדה. אבל מכיוון שהיא לא הקשיבה לו, היא פשוט אמרה תודה רבה בקול רם ברגע שהוא עשה אתנחתא קלה בדיבור והיא בכלל לא שמה לב שהוא לא השלים את הרעיון. אבל זאת שרה" המשכתי להצליף בה ללא רחם מן המטבח "ושרה רגישה ממש כמו המרצפות שהיא מוכרת בחנות, אז ששרה תיכנס למבוכה? מה פתאום? כל העולם יהיה נבוך לפני ששרה תסמיק! היא פשוט אמרה: אה, לא סיימת? בבקשה, תמשיך, וחזרה לנהל את ההצגה. העיקר שההצגה נמשכת"
גילה ממש התמוגגה. "יו, אתה כמו מצלמה. זה משהו. אתה פשוט שם לב לכל הדברים הקטנים האלה".
"ואת לא?"
"לא. אבל עכשיו כשאתה אומר אני רואה את זה, אבל זה לא מפריע לי כמו שזה מפריע לך".
המשפט האחרון נשמע לי כמו שאלה שמזמינה תגובה.
"זה מפריע לי כי זה לא סתם בדיחה שאני עכשיו מציג לך. יש לזה השלכות. נכון שאנחנו כאן צוחקים על חשבונה אבל בסופו של דבר היא שמה עלי ועלייך פס. הנה, היא נותנת לאחיך להגיד פירוש על ההגדה. היא גם נותנת לאבא שלך להגיד משהו כשזה משרת את כללי הטקס. אבל שנינו הרי יודעים מה היא באמת חושבת על אבא שלך. היא חושבת שהוא משוגע והיא חושבת שהיא באמת חכמה גדולה, ככה שהכל פה זו צביעות אחת גדולה וזה פשוט מוציא אותי מדעתי".
"בסדר" אמרה גילה "יש משהו במה שאתה אומר. אבל למה זה כל כך מפריע לך? תתעלם!".
"אבל הכל כאן קשור בזה, את לא מבינה? תסתכלי על אחותי –שם בפינה, היא בוכה, ראית?"
"לא"
"לא משנה, היא בכתה לפני רגע, אני אומר לך. את יודעת למה? כי אימא שלי אמרה לה משהו מעליב ליד כולם ואני תופס את עצמי פשוט לא להתפוצץ. ואבא שלי יושב שם ולא אומר כלום ואני אומר לאימא שלי, משתדל לנהוג באיפוק: תראי מה עשית לה, היא בוכה! ומה אימא שלי אומרת? בעיה שלה! היא לא צריכה להיעלב.
תגידי לי, זה נורמלי?! אני רואה את אחותי הגדולה, שיש לה כבר משפחה משלה, בוכה ליד כל המשפחה כי אימא שלי העליבה אותה, ואף אחד לא מבין שמשהו דפוק פה. חוץ ממני. ואני יודע מה קורה אחר כך, כי זה כבר קרה. אחר כך אחותי הגדולה תבוא אלי ואני אשב ואקשיב לה ואנחם אותה אבל כשאני אכעס על אימא שלי ואומר את מה שאני אומר לך כאן עכשיו, כולם יגלגלו עיניים לשמיים ויגידו לי: לא, זה מוגזם, זה קיצוני, אסור לך לדבר ככה. אבל זה לא מוגזם! זה הכל נובע מאותו שורש, הדביליות הרגשית הארורה הזאת שיש לכל המשפחה שלי, את מבינה אותי???"
היא הנהנה בשקט.
"הכל התחיל מסבא. זה החלום שלו – שכולם יישבו פה ביחד. אז הנה כולם יושבים פה ביחד ויש פה חגיגת צביעות אחת גדולה. את יודעת מה? מגיע לו! לא, אל תעקמי את האף. מגיע לו כי הוא זה שהתחיל את כל העניין. הוא זה שחשב שהוא הכי חכם בעולם ולכן לא נתן לאבא שלך להיכנס לעסק ובגללו אבא שלך התמוטט. בסופו של דבר דודה שרה, שלא שמה על אף אחד, כולל סבא, נכנסה לעסק ובגלל זה יש כאן עכשיו מלחמת עולם. הם העונש אחד של השני – אבל אני לא שייך לזה. לי זה לא מגיע".
"אבל מה אתה רוצה לעשות עם זה עכשיו?" שאלה גילה בהיגיון.
"לא יודע" אמרתי בשאריות הרוגז והלהט שעוד נשארו בי מהנאום הארוך שנשאתי.
אבל השיחה עם גילה לפחות שיחררה ממני משהו. הייתי חייב עוד שותף, מישהו שאפשר לשתף אותו במה שעובר עלי. מישהו שלא יגיד לי: לא, זה מוגזם, זה קיצוני, אסור לך לדבר ככה, במקרה הטוב, או ישתוק ויסתכל עלי במבט תוהה, במקרה הרע. גילה הייתה האדם המתאים. היא לא חוותה את התחושות שביטאתי בעוצמה קיצונית כמוני אבל זה היה כאילו היא לקחה דגימות. מכל תחושה שביטאתי היא טעמה משהו ולכן יכלה להבין.
כשסיימנו את הערב, מיהרתי לחזור הביתה לבד. לא רציתי לחזור עם ההורים כי חששתי שאתפרץ עליהם אחרי כל מה שהיה בערב. ליד הבית פגשתי את אימא של איתן. איתן היה אחד מאותם חברים טובים שהיו לי במשך תקופה ואחר כך המשיכו הלאה. הוא גר בסך הכל במרחק שני בתים ממני ובילדותי היינו מבלים הרבה מאוד אחד אצל השני. אבל כשהתבגרנו, דרכינו נפרדו. איתן היה מוזיקאי והלך עד הסוף עם הדרך שלו. הוא השיג שחרור מהצבא מסיבות בריאותיות וכשהייתי כבר בצבא ראיתי יום אחד את תמונתו בעיתון. הוא ניגן עם להקה מפורסמת והסולן הנודע של הלהקה הילל ושיבח אותו. מדי פעם הייתי פוגש את אימא שלו ליד בית הוריי והייתי שואל אותה מה שלומו, כדי לצאת ידי חובת הנימוס.
גם הפעם שאלתי מה שלום איתן אלא שלהפתעתי היא אמרה שהוא בבית.
"אה, אפשר לבקר אותו?" שאלתי, גם כן, לצאת ידי חובה.
"כן, למה לא" ענתה אימו "אבל לא היום. הוא עייף. תבוא מחר".
משהו בהתנהגותה היה נראה לי מוזר. למען האמת, היא תמיד התנהגה מוזר ודווקא ההתנהגות הנחמדה והרגילה שלה הפעם הייתה זו שבלטה. מתוך סקרנות החלטתי לבקר אותו.
למחרת, עליתי לבקר את איתן ואמו פתחה לי את הדלת. היא הצביעה על החדר ואמרה לי שאכנס.
דפקתי בדלת וקול רועד מבפנים אמר לי להיכנס.
החדר היה די גדול ולקח לי רגע לזהות את איתן. הוא היה ישוב על מזרן גדול, מכוסה בשמיכה, נשען על הקיר – ורועד כולו.
"מה זה?!" נבהלתי "מה קרה לך?"
"זה שום דבר" אמר איתן בקול רועד "זה התרופות. לא שמעת שהייתי חולה?"
"לא" אמרתי "במה?"
"הייתי חודש וחצי בבית חולים גהה".
"גהה" שאלתי כלא מבין "גהה…הבית משוגעים?!"
"כן"
"אבל…אבל…" הייתי פשוט בהלם.
"הייתי עצבני מאוד" אמר איתן "הייתי באמת במצב קשה. אבל זהו זה נגמר ועכשיו אני רק צריך לקחת את התרופות".
הסתכלתי על איתן, רועד כולו, והרגשתי תחושה סתומה שלא הבנתי.
"אבל…מה…זאת אומרת" התחלתי להשתחרר מההלם "אתה לא נראה לי משוגע"
"לא. אבל הייתי עצבני מאוד. הייתי בלחץ נפשי גדול. הייתי על סף התמוטטות".
"אז מה, החלטת להתאשפז?" שאלתי כלא מאמין.
"לא. אשפזו אותי בכפייה"
"אבל איך? מה, איך זה קרה"
"באו לפה, בערב שבת, שני אחים מבית חולים לחולי נפש, ענקים כאלה, ולקחו אותי בכוח".
"אבל מה" הרגשתי את הזעם של חסר האונים "אף אחד לא היה פה כשזה קרה?"
"ההורים שלי" אמר איתן.
"נו ו- ?"
איתן סימן לי בידו שאסגור את הדלת. הוא דיבר בשקט. "אני חושב שזה הם".
הרגשתי איך התחושה הסתומה מקודם, מתגברת.
"אבל איך זה קורה? תסביר לי. מה, אפשר לקחת כל אחד סתם ככה מהבית, בלי סיבה, בלי יכולת לערער, בלי כלום…" הייתי נסער ולא יכולתי לשלוט בשטף השאלות שרציתי לשאול. מה שאיתן סיפר לי היה מזעזע.
"הם נתנו לי סיבה" אמר איתן.
"מה?"
"הם אמרו לי, לפני שקיבלו אותי לאשפוז, שראו אותי פעם אחת עומד על אי תנועה במשך חצי שעה ולא זז. הם רצו לדעת למה עשיתי את זה"
"ולמה באמת עשית את זה?" התעניינתי.
"באותו זמן עבדתי על דיסק חדש ורציתי לשלב בו סאונד של רעשי רקע של תנועה על כביש. אתה יודע למה אני מתכוון?"
"לא. אני לא מבין במוזיקה, אבל אני מבין שרצית לשמוע רעשים כדי לתרגם את זה אחר כך למוזיקה. נכון?"
"נכון. אז הקשבתי לרעש במשך חצי שעה כדי לקלוט אותו. זה משהו חדש שלא עשינו אף פעם. אין לי מושג אפילו איך הם ידעו את זה אבל הם נתנו לי תאריך מדויק".
"נו, אבל הנה אני שלא מבין במוזיקה כלום, והסברת לי וזה נשמע לי הגיוני. אז למה לא הסברת להם את זה?"
"אתה לא מבין, יגאל" ענה איתן "הם מסממים אותך לפני כן עם כמות כזו שיכולה להרדים סוס. בקושי ראיתי מה קורה אתי. כשהפסיכיאטר שאל אותי את השאלות לא הצלחתי לחבר מילים למשפט. לפעמים נרדמתי תוך כדי דיבור והתעוררתי. תבין, הם ניסו כל הזמן למשוך אותי להגיד שאני רוצה להיות המשיח וכל מיני דברים משוגעים מן הסוג הזה, אבל לא אמרתי כלום".
הרגשתי איך הקיבה מתהפכת לי.
"ולא יכולת לדבר עם מישהו, להגיד לו, אף אחד לא ראה שזו טעות?"
"בשבועיים הראשונים לא יכולתי לראות אף אחד. אלה הכללים. כל יום היו מזריקים לי חומר בכפייה. הגעתי למצב ששכבתי על המיטה ולא רציתי כלום. רק התפללתי לאלוהים שייקח אותי".
"אבל למה לא התנגדת?" התקוממתי.
"אתה לא מבין. אם אתה מתנגד, אז הם מכריזים עליך כבעייתי ועושים לך את הכל בכפייה. קושרים אותך למשך שעות. ומסביב היו פושעים, גנבים, מאפיות. גנבו לי הכל…כל פעם שאתה שומע בחדשות ששלחו מישהו ל "הסתכלות" בבית חולים לחולי נפש… זה אומר שפושעים ממלאים את הבית חולים ואני, כל מה שרציתי היה רק לשרוד".
"ואיך יצאת מזה בסוף?"
"אחרי שבועיים התחלתי להיפגש עם הפסיכיאטרית ושוב היא ניסתה למשוך אותי לכיוון של המשיחיות. הבנתי את זה ובפעמים הבאות חזרתי כל הזמן רק על דבר אחד: לא מעניין אותי כלום בחיים – חוץ מהמוזיקה שלי. בסוף, אחרי חודש וחצי בסך הכל, הם שיחררו אותי".
כשיצאתי מהחדר של איתן הייתי בן אדם אחר. אימא של איתן אמרה לי: תודה שבאת וחייכה אלי, אבל אני רק רציתי לברוח משם. ראיתי מולי מפלצת. כשהגעתי למטה, אל הרחוב, עמדתי כמה דקות המום. הבנתי את התחושה שחשתי למעלה. זה היה פחד. פחד איום, משתק. פחד שזה יקרה גם לי.
הרי לטענת איתן, יש סיכוי שההורים שלו גרמו לאשפוזו, שהילך עליי עכשיו אימים. מן הסתם הם רצו לעזור לו. אבל הם לא הבינו אותו ולכן הוא הגיע למצב הזה. אבל אני הבנתי אותו. אולי…אולי גם אני נמצא במצב הזה…אני כועס וזועם על דברים שלאף אחד כמעט ממשפחתי הם לא מובנים. אולי, יום אחד, מתוך רצון "לעזור", יבואו יום אחד גם אלי שני ענקים ויתפסו אותי ולא אוכל להתגונן? הרגשתי את הפחד הזה באופן מוחשי. הסתובבתי על עומדי לראות שאין אף אחד מאחורי, מישהו שבא לתפוס אותי. ומה אעשה? המשכתי את קו החשיבה המבוהל, אם זה אכן יקרה. איך אתנגד? הרי אם אצעק שאני הנורמלי ושני אחים בלבוש לבן יגררו אותי, זה כבר יהיה מאוחר מדי…
בפעם הראשונה בחיי התחלתי ממש לפחד. לא פחדתי מאנשים רעים שינסו להזיק לי. פחדתי מאנשים טובים שירצו לעזור לי. פחדתי מההורים שלי.
תגובות