ספי היה מאותם האנשים שעל כל דבר שהיית אומר להם היו מגיבים: איך אתה יודע? מי אמר לך? עד שבאיזשהו שלב מתחשק לך לתפוס אותם בגרונם ולשאוג: אנייי!!!! אני אמרתי לי!!!!
הכרתי בחיי הרבה אנשים כאלה אבל בדרך כלל לא הייתי ממשיך לשהות במחיצתם מרצוני הטוב. תמיד הרגיזו אותי אנשים שלא מתייחסים לעניין אלא אם כן קיבלו לכך אישור ממישהו אחר, "חשוב" יותר. האמת היא שלא הבנתי איך מלכתחילה ספי הגיע בכלל אלינו. אצלנו כל החבר'ה היו כאלה שמבחוץ נראו האנשים הכי רגילים בעולם עד – שהם פתחו את הפה. החבר'ה בישיבה היו כאלו שאי אפשר לשכנע אותם לעשות משהו רק כי מישהו אחר אמר. הסיבה היחידה שהעליתי בדעתי שספי הגיע אלינו היא כדי להירפא מהנטייה המעצבנת הזו שלו. הרב דימשיץ קרא לאנשים כמו ספי "נוורוטים כפייתיים".
"נוורוזה כפייתית" הייתה שם שהיה אהוב במיוחד על הרב דימשיץ. הוא טען כי אדם שגדל בחברה מלחיצה מאוד ולא מפתח את האישיות שלו מגיע למצב שבו הוא מרגיש כאילו הוא טובע בים הלחצים. כדי להתמודד עם ההרגשה הלא נעימה הזו הוא מטביע את עצמו בעיסוק בפרטים עד כדי שיגעון. כשהוא מתעסק כך בפרטים הוא מרגיש שהוא מצליח להשתלט על העניין. הרב דימשיץ טען כי חוסר אישיות הוא הגורם לנוורוזה כי האדם מאבד את האינטואיציה הטבעית שלו ומסתמך באופן מוחלט על שיפוט חיצוני.
"נוורוטים כפייתיים" הם אנשים שאי אפשר להיפטר מהם אף פעם. על כל תשובה שתתן להם, אמר הרב דימשיץ, ישאלו אותך שתים נוספות. אי אפשר לענות להם בהסבר עקרוני, בערך. הם חייבים תשובה מדויקת – משהו שאף פעם אין בחיים, כי החיים הם דבר דינמי ועד שנתת למישהו תשובה המצב כבר השתנה.
בגמרא יש סיפור מעניין על אחד ששמו רב ירמיה ש "זרקו" אותו מבית המדרש, משום שהצליח לעלות לשאר החכמים על העצבים. ולמה זרקו אותו? ישנו דיון בגמרא על גוזל שמצאו אותו במרחק מסוים מהשובך – אם הוא רחוק עד חמישים אמה הוא שייך לבעל השובך (משום שמניחים שמשם הוא מגיע). אם הוא רחוק יותר מחמישים אמה, הוא שייך למי שמוצא אותו. וכאן באה השאלה של רב ירמיה – שאלה שכבר הפכה לקלאסיקה ואני יכול לדמיין לעצמי את הטון המעצבן בה הוא שואל אותה – ומה קורה, שאל הרב ירמיה, אם מצאו את הגוזל כשרגל אחת שלו נמצאת בתוך חמישים האמה מהשובך, והרגל השנייה מעל חמישים אמה???
בתשובה – העיפו אותו החוצה!
וזה בדיוק מה שהתחשק לי לעשות עם ספי.
אבל לא יכולתי. בכל פעם שהיינו דנים באיזה נושא וספי היה משמיע את הערותיו המעצבנות, והייתי מבין שאנו עולים על מסלול ללא אפשרות חזרה, הייתי מנסה לעצור אותו. מרוב תסכול על כך שספי לא יכול להתייחס לעניינים של סבירות הייתי אומר לו ולחבר'ה: נו, אתה כפייתי אתה, אי אפשר לצאת ממך. הייתי אומר זאת בחצי חיוך. ולמרות שהרב דימשיץ היה משתמש כלפיו באותו נוסח כמעט ולמרות שכולם הסכימו לדעתי, הוא נעלב. וזה הפריע לי. אבל הוא משגע אותי! מצד שני הוא בן אדם טוב ולא רציתי לפגוע בו. החלטתי פשוט לשמור מרחק ממנו.
היה עוד אחד שנגדו הפעלתי את הדמגוגיה שלי, בחור בשם אמיר. אמיר היה בחור מבריק שכבר הספיק ללמוד ברוסיה במכון מדעי יוקרתי שעוסק בפיסיקה גרעינית. הוא גם היה בצעירותו חבר בלהקת רוק ומשורר. בפעם הראשונה שדיברתי אתו, התפעלתי מאוד מדרך החשיבה המקורית והמעניינת שלו. היה לו ידע כללי עצום בקשר לתיאוריות פילוסופיות ומספיק שהיית אומר לו משפט כמו: לדעתי הוא חייב לשלם את הנזק, כדי לקבל תגובה כגון: מה שאתה אומר מתאים, בעצם, לשיטתו של היפוקלטון.
היפוקלטון??? הייתי שואל, מי זה?
"הו! היפוקלטון?!" היה אמיר אומר "איך אתה לא מכיר את היפוקלטון. הוא אבי שיטת ה "ניאו – דיויגרציה" שפותחה באמצע המאה הארבע עשרה בספרד תחת שלטון הטורקים".
"שלטון הטורקים בספרד??? לא ידעתי שהטורקים שלטו בספרד" אמרתי.
"הו, בוודאי" ענה אמיר "כך הגיעו עיטורי הקיר מהסגנון המזרחי לכנסיות בדרום המדינה…"
וכך הייתי מוצא את עצמי מדבר שעות על שעות עם אמיר, מנסה לעשות סדר בים המידע החדש שהפיל עלי, בלא יכולת למצוא את הידיים והרגליים.
אם נדמה לכם שהמידע בשיחה שכתבתי למעלה הוא דמיוני, אתם לא טועים. הטורקים לא שלטו בספרד במאה הארבע עשרה (לפחות ככל הידוע לי ברגע זה…) ולא היה פילוסוף בשם היפוקלטון, אבל המידע שאמיר היה מביא היה נשמע בדיוק כך. המידע היה נכון, בוודאי, ומדויק, אבל אמיר היה היחידי שהכיר אותו.
אני זוכר במיוחד שיחה אחת שבה ניסיתי לשתף את אמיר במשהו שעניין אותי מאוד והקדשתי לו הרבה מחשבה. באותה תקופה למדתי קורס בספרות שעוסק בספרות המודרנית, כלומר ספרות המאה העשרים. הקורס עסק בחמישה ספרים ידועים שנכתבו במאה העשרים כמו למשל, "המשפט" של קפקא ו "התפסן בשדה השיפון" של סלינג'ר ו "בלב החשיכה" של קונראד. מטרת הקורס הייתה להראות שיש הבדל משמעותי בין הספרות של המאה התשע עשרה, "הקלאסית" ובין הספרות של המאה העשרים, המודרנית. הטענה של כותבי הקורס הייתה שהספרות המודרנית מבטאת תחושה של ייאוש ותסכול לעומת הספרות הקלאסית שמאמינה בסוף טוב "הוליוודי".
הקורס ניתח כל ספר בנפרד והראה איך הוא משקף תחושה. "התפסן בשדה השיפון" למשל, שהפך לספר פולחן בארצות הברית, מדבר כל הזמן על הזיוף: זיוף של המורים, של הממסד, וזיוף ביחסי אנוש. אני חשבתי שהספר די שטחי אבל הוא בהחלט התאים לתיאוריה של הקורס. הספר "בלב החשיכה" מתאר מסע של אדם מאירופה המתורבתת אל לב הגונג'ל כדי להגיע לאזור שבשליטת בלגיה –מה שכונה "קולוניה". במהלך המסע, ככל שהוא חודר יותר ויותר אל הג'ונגל ומתרחק מן הסביבה המתורבתת, הוא מגלה את התהליך של איבוד צלם אנוש של אנשי אירופה בדרכם להיות חיות אדם. במהלך המסע הוא מאבד את אמונו בכך שטבע האדם טוב מיסודו וחוזר לאירופה מזועזע – אין סוף טוב.
ויש את קפקא, האיש שעל שמו מתארים סיטואציה כ "קפקאית" – אבסורדית. אצל קפקא אין סוף טוב כי - אין בכלל סוף. הגיבור בספרו של קפקא הוא אדם שמודיעים לו יום אחד כי הוא נאשם במשהו וכי הוא במאסר. במהלך כל חייו הוא מנסה להבין במה הוא נאשם אבל הוא לעולם לא מצליח. בכל פעם הוא מגיע לפקיד, שמסביר לו שכדי לומר לו דבר מה הוא צריך להביא עוד נייר ולדבר עם עוד מישהו. תמיד יש מישהו בדרך שמפריע לו להגיע עד לאותו אדם שהחליט את ההחלטה בעניינו.
ויש גם את המינגווי, שקרא לספרו הראשון, באירוניה כנראה, "וזרח השמש". הספר מתאר קבוצה של צעירים שמגיעים לפאריס לאחר מלחמת העולם הראשונה ואת קורותיהם שם. אבל בעצם לא קורה להם כלום. הגיבור בספר הוא עיתונאי, אבל הוא היחיד שעושה משהו. כל שאר בני החבורה שלו הם אנשים שלא ברור מה הם עושים למחייתם וגם לא קורה להם בספר יותר מדי. בפעם הראשונה שקראתי את הספר חשבתי: איזה מין ספר זה? לא קורה פה כלום! אבל לאחר מכן התחלתי להעריך את כשרונו של המינגווי להעביר במשפטים קצרים ובמעט מילים, תחושות חזקות ומדויקות. הוא מתאר את הגיבור ובני חבורתו כאנשים "אבודים", אנשים שמחפשים את עצמם בארץ זרה (אמריקאים ואנגלים בצרפת) ללא כיוון ומטרה. הם מסתובבים בעיר ושותים בירה ומנסים להיפטר מ "הדיכאון הארור", אבל הוא לא עובר. ג'ייק, הגיבור של המינגווי מאוהב בברט היפה, שגם היא בחבורה, וגם היא אוהבת ומעריכה אותו. הבעיה היא שג'ייק נפצע במלחמה ונהפך לאימפוטנט והוא אינו יכול לממש את אהבתו לברט. גם ברט נמצאת במלכוד כי היא מאוהבת באדם שהיא יודעת שלעולם לא תוכל לממש את אהבתה אליו. וכך הספר משאיר אותנו עם תחושת ההחמצה.
כשקראתי את הספרים במסגרת הקורס הייתי להוט לדעת מה ה "משמעות" שלהם. לאן זה מוביל. אני לא הרגשתי כמו מבקר ספרות שמשווה משפטים ומילים ובונה תיאוריות. זה היה בשבילי סם חיים. כשהספר נגמר הייתי הופך אותו ומחפש מאחרי הכריכה לראות אולי נשארו עוד כמה דפים, אולי פספסתי אותם איפשהו. מה, זה הסוף? לא יכול להיות! אבל איפה הפתרון? איפה הפתרון לחיים שלהם? איפה הפתרון לחיים שלי???
כשקראתי את הספרים חשבתי: אם היה להם כל כך רע, אז איך הם המשיכו לחיות? איך הם שרדו? איך אפשר להמשיך לחיות אם אתה יודע שלחיים אין פתרון, שאין תקווה?
לכן התלהבתי מאוד כשראיתי שהקורס מתייחס לשאלות הללו. הטענה העיקרית הייתה שמשהו "אבד" במאה העשרים. אנשים איבדו את התמימות, את הרומנטיקה, את האמונה במערכות ובאימפריות (העולם היה מחולק בין מספר מעצמות).
אבל למה? מה גרם לכך?
בחוברת שקראתי היו כמה הצעות:
1. המהפכה התעשייתית – בעקבות המהפכה התעשייתית הפך האדם מאומן, מומחה שיש צורך בשירותיו הייחודיים, לבורג במכונה. התעשייה גרמה לכך שיהיה אפשר לייצר נעל במחיר זול בהרבה מאשר קודם ולכן אין יותר צורך בשירותי הסנדלר.
2. התמוטטות האימפריות – אנשים הפסיקו להאמין במדינה, באימפריה, כמקום טוב ואידיאלי. הם גילו שהאימפריות רקובות ומנוונות ויוצאות למלחמות על מנת לממש אינטרסים של שליטים מושחתים. עשרות המיליונים שנהרגו במלחמת העולם הראשונה – מלחמת החפירות – בשביל כלום, גרמו לבני האדם לאבד את אמונם בשלטון.
3. התמוטטות שלטון הדת – הדת ששלטה מאות ואפילו אלפי שנים איבדה את מעמדה אצל ההמונים והאדם הפשוט נשאר ללא תשובות לגבי מקומו בעולם ומשמעות חייו.
קראתי את כל הרעיונות האלו בשקיקה. הכל היה נראה לי נכון והגיוני. כן, המהפכה התעשייתית גרמה לאנשים לאבד משהו ונכון, האימפריות התמוטטו וכן, גם הדת היא כבר לא מה שהיה פעם אבל… אבל משהו היה חסר לי – למה? למה כל זה קרה? למה אדם במאה התשע עשרה היה יכול לענות לעצמו תשובות במסגרת הדת וזה סיפק אותו והיום לא? למה אז האמינו בשלטון והיום לא? האם לא היו מלחמות עקובות מדם ומיותרות במהלך אלפי שנים?! ולמה המהפכה התעשייתית קשורה למשבר הזה? האם המינגווי, שהיה חלק מן המשבר הזה, היה פעם תעשיין, או מישהו מן החברים שלו?!
הרגשתי שכל התשובות בספר הן תשובות "אקדמיות", גבוהות, עוקפות את הבעיה בלי לענות עליה בעצם. התשובות שלהם היו מעניינות ושילבו תהליכים חברתיים ופוליטיים חשובים, אבל הכל רק "גירד" את הבעיה. אלו היו הסימפטומים, אבל מה השורש?
כשקראתי את הספרים האלו, ובעיקר את זה של המינגווי, הרגשתי את ההתנתקות שלי מן המורים והכותבים של הקורס. היינו משני צדי המתרס. אני לא רציתי ל "נתח" את המינגווי. אני הייתי הוא. אני הלכתי אתו צעד אחר צעד בסיפור, מחכה בנשימה עצורה לסוף הטוב שלו – שלי. אבל הסוף הטוב לא בא ואני נשארתי מדוכא ובוער. בוער לדעת – מה הפתרון. במקום זה פגשתי מרצה שמסבירה לי למה הרומן התכוון על ידי השוואות בין חלקי הרומן וכל מיני כלים "מדעיים".
שוב ה "מדעיות" הזו. מה יש פה לנתח, התרגזתי? את, המרצה, שמנתחת לי עכשיו את הרומן, האם מצאת את התשובה לחייך? זו השאלה החשובה. מה זאת אומרת "דמות עגולה" ו "שפה רזה"? מה זאת ההתעסקות המטופשת בצורה ובסגנון, את לא מבינה שהסגנון והצורה נועדו לשרת את התוכן, והתוכן שואל למה אני בדיכאון???
איך את קשורה לרומן? האם הרומן הוא תיאור של משהו שלא קשור אלייך? האם זו טבלה של מספרים? הרי מדובר פה ברגשות אנושיים, מדובר פה בספר שמצליח לעורר את הקורא אותו. מדובר בספר שגורם לך לשאול שאלות על חייך. אז מה התשובה?
אבל המרצה לא הבינה אותי ואני לא הבנתי אותה. בזתי לה. היא מנתחת ספרות כאילו זה מתמטיקה. כאילו זה מדע. בלי רגש. היא, היצור הקר הזה, חושבת שהיא מבינה את המינגווי יותר ממני, הבוער באותה השלהבת, רק בגלל שהיא עשתה תואר בספרות.
מכיוון שהייתי חייב לענות לעצמי על השאלות הללו, חיפשתי מישהו בישיבה לשתף אותו ומצאתי את אמיר. סיפרתי לו את כל העניין עם המרצה ומה אני חושב על כך ואז אמרתי לו:
"לדעתי, מה שקרה לאדם המודרני קשור במשהו נפשי, משהו אישי. אנשים נהיו פחות בטוחים בעצמם בגלל ש…בגלל ש…האמת שאני לא יודע בגלל מה".
אמיר הנהן מצד לצד בשלילה בפה קפוץ. הוא עשה זאת בפסקנות, כאחד שלא מנחש, אלא יודע בוודאות את התשובה.
"אז מה אתה אומר?" שאלתי.
"בוא נראה. השינוי חל במאה התשע עשרה, אז מה היה במאה התשע עשרה שאפשר לציין? הייתה התעוררות לאומית, נכון? בהתחלה הייתה המהפכה הצרפתית שדיברה על שוויון בין כל בני האדם, על אחדות, על ערבוב של כל הגזעים והאמונות. מתישהו, לקראת סוף המאה התשע עשרה, חלה התעוררות של הנושא הלאומי. ההתעוררות החלה אצל ביסמרק, בגרמניה ובמרכז אירופה. משם החלה הבעיה הלאומית להתפשט ולצבור תאוצה עד למלחמת העולם הראשונה. אם אתה רוצה לחפש את הסיבות למה שאמרת" סיכם "אתה צריך לחפש את זה שם".
כבר בתחילת דבריו של אמיר חשתי את התחושה הרגילה של ערפול שמשתלטת עלי. כשהוא דיבר הקשבתי והנהנתי מתוך מבוכה שחשתי תמיד כשמישהו דיבר בידענות כזו. הוא היה בטוח בעצמו ואני לא. הוא דיבר בצורה מדויקת ומדודה והשתמש בעובדות ידועות שנראו סבירות ואילו אני רק צעקתי החוצה את הכאב שלי. ובכל זאת, כשהוא דיבר הרגשתי שהוא עושה את מה שכבר ראיתי באקדמיה. הוא לוקח את תפוח האדמה הלוהט ומעביר אותו ליד אחרת, כלומר הוא נותן לבעיה שם אחר ובכך חושב אולי שהוא פתר את הבעיה. איפה הבעיה? שאלתי. חפש בבעיית ההגדרה העצמית, הוא ענה. אבל זה לא שם, רציתי לצעוק לו, זה לא שם, אני לא צריך להיות גאון בהיסטוריה כדי לדעת את זה. אני מרגיש את זה.
חשתי באותו תסכול שאחז אותי באוניברסיטה. אנשים מנסים להסביר לי מה כואב לי, על ידי ניתוח קר של טקסט.
אבל למה אני צריך לוותר לו? למה אני צריך לתת לו את התחושה שהוא יודע על מה שהוא מדבר כשהוא למעשה, מדבר שטויות?
בכל הדברים בעולם חשתי חוסר ביטחון עצמי מוחלט: מדעים, מספרים, עבודה, יחסים עם אנשים, יחסים עם בנות…כמעט הכל. רק בדבר אחד חשתי שאני מבין בביטחון מוחלט: בחוסר הביטחון. אז שאמיר לא יספר לי מה זה חוסר ביטחון, שהוא לא יספר לי מה זה אובדן דרך. כי אני הוא "מר אובדן דרך"!
אבל איך אני יכול לשכנע אותו שאני מבין טוב יותר ממנו מהו חוסר ביטחון עצמי כי אני בעצם כזה? האם נעשה תחרות בינינו? זה מגוחך!
לא הייתה לי שום דרך להביא אותו להודות שאני מבין את זה טוב ממנו. מה שנותר לי, אם כן, הוא לבדוק מה חושבים אחרים על השקפתי ועל השקפתו של אמיר. ומכיוון ששנינו, גם אני וגם אמיר ראינו את עצמנו תלמידים של הרב דימשיץ, לא היה טוב מאשר לבדוק מה חושב הרב דימשיץ על כל אחד מאתנו.
מהר מאוד הבחנתי שהרב דימשיץ לא אוהב את סגנון חשיבתו של אמיר. בשיעורים של הרב דימשיץ היה מגיע תמיד הרגע שבו אמיר היה שואל את השאלה שלו והשיעור היה נכנס למבנה המוכר: הרב דימשיץ היה מתחיל "להפציץ" בכל התותחים כדי לבסס את השקפת עולמו ולהצדיק את מבנה החשיבה שלו, אל מול מבנה החשיבה של אמיר. הרב דימשיץ השתמש בידע הרב שלו, בכלים המדעיים שצבר ובתכסיסי הרטוריקה והדמגוגיה ששלט בהם היטב.
שמתי לב להבדל החד משמעי בין מבנה החשיבה של הרב דימשיץ ובין זה של אמיר. הרב דימשיץ שאב את כל תובנותיו – מתוכו. מצד אחד הוא התגאה בזה וראה בכך הוכחה לעדיפות של האינטואיציה והנביעה הפנימית של האדם על פני המדע ומצד שני הייתה בכל זאת הרגשה שהוא מנסה להעניק לתובנותיו נופך מדעי. אמיר, לעומתו, היה ונשאר איש מדע בתפיסתו, שבוחן את הדברים בראייה מבחוץ. הוא לא הרגיש שהוא יכול לבסס רעיון "מבפנים".
וכך היו הרב דימשיץ ואמיר מתקוטטים ואני הייתי מצדד כמובן ברב דימשיץ – גם בלי ההוכחות. בין הרב דימשיץ ובין אמיר הפרידו כשלושים שנה, וגם ניסיון חיים, עבודה עם אנשים והבנה שלהם. הרב גם ידע להשתמש בקהל כגורם בויכוחים. בכל פעם שהיה איזשהו סיכוי לאמיר לגבור על הרב בויכוח, הרב היה משתמש בדעת הקהל ובכישורי הדמגוגיה שלו, מגחיך את הדעה של אמיר בעיני התלמידים ומגייס אותם לצדו. היה ברור לי שלעולם אי אפשר יהיה לגשר בין התפיסות שלהם. בדרך כלל, אחרי שיעור עם וויכוחים כאלה, אמיר היה נכנס לרב דימשיץ, באופן אישי, והם היו מדברים שעה ארוכה על מגוון של נושאים. הרגשתי שהרב דימשיץ מנסה, בשיחה האישית שלאחר השיעור, להפחית מעוצמת הלעג והקטלנות שהוא מנחית על אמיר בשיעור.
גם אני הייתי נכנס אל הרב להתייעץ אתו על ענייני האישיים. מהשיחות הרבות שקיימתי עם הרב הבנתי שהוא חושב על אמיר בערך כמוני. "ראש עקום" אמר הרב פעם, חצי בצחוק, על אמיר. אבל לידי הוא אמר את זה ברצינות. הוא לא הבין אותו.
תמיד חשבתי שאני מבין את הרב דימשיץ באופן אינטואיטיבי, יותר מכל אחד אחר בישיבה. אבל לא הייתי בטוח. אבל לאחר שדיברתי עם הרב דימשיץ הבנתי שכנראה זה נכון. הרב דימשיץ היה מדבר אתי בצורה אחרת ממה שדיבר עם אחרים. למעשה, הוא היה מדבר אתי יותר משדיברתי אתו. כשאני נכנסתי אליו זה היה בשביל לקבל עצה ובאופן כללי לחזק את ההרגשה שלי שאני לא לבד בעולם הזה, שמישהו מבין אותי. אבל הרבה פעמים הרב דימשיץ היה מתחיל בתשובה לבעיה שהעליתי וגולש לעניינים אחרים בהם הוא סיפר לי על עצמו ועל הצלחותיו. לא עצרתי אותו, כמובן, אף פעם, כי נהניתי מזה שהוא חולק דברים כאלו אתי.
מה שהיה מוזר לי תמיד זה שאנשים כמו אמיר התעקשו ללמוד דווקא אצלנו. למה הוא נדבק דווקא לפה? שאלתי את עצמי, הרי ברור שהרב דימשיץ לא מבין אותו ולא מעניק לו גיבוי, אז מה הקטע שלו?
כי ידעתי בוודאות למה אני נמצא שם. לא הייתי צריך את התיאוריה ואת ההוכחות של הרב דימשיץ. הייתי צריך משהו הרבה יותר מוחשי: יחס חם ואנושי. ואת זה קיבלתי. קיבלתי לגיטימציה להיות מי שאני. אבל מה אמיר מקבל כאן?
אבל הוא התעקש. ולמרות שחשבתי שהוא ראש עקום ולמרות שהיה לי ברור שגם הרב דימשיץ חושב כך, לא הצלחתי להביא אותו אף פעם לידי הסכמה אתי.
אבל איך זה? שאלתי את עצמי, איך זה שאני חושב בדיוק באותה צורה ומרגיש את אותם רגשות, באותם מקומות בדיוק שהרב דימשיץ מדגיש בשיחותיו ומזדהה עם הדוגמאות שהוא נותן, ובכל זאת לרב דימשיץ מקשיבים ואילו לי לא? למה הם מבטלים את דעתי כשאני אומר אותה? האם אני לא מנסח את דבריי בצורה מספיק ברורה? האם הם חושבים שאני מתנשא? אני לא חשבתי כך. חשבתי שדבריי דומים מאוד לדברי הרב דימשיץ ואמרתי אותם מתוך הזדהות מוחלטת. אז מה הבעיה?
הייתה לי איזו ציפייה שלא ידעתי להסביר מהי. ציפיתי שבאיזשהו אופן, הרב דימשיץ יגבה אותי, יאמר לכולם שאני צודק, שאני חושב כמוהו, שאני מבין יותר מהם. כי אם לא… אז שוב התעורר בי הספק: אז מה כן? במה אני מיוחד ויכול לעשות יותר טוב מאחרים ורק אני יכול ואף אחד אחר לא?
הרב דימשיץ נהג לומר כל הזמן שיש הבדל גדול בינו לבין אחרים בצורת הטיפול שלו. אני, אמר, מדריך מישהו שידע לעמוד על הרגליים שלו ולא על הרגליים שלי. המשפט הזה ישב לי כל הזמן בראש ולא הרפה – האם אני יכול לעמוד על הרגליים שלי? האם אני יודע מה לעשות בחיי ללא עזרה והדרכה? האם משהו השתנה מגיל תשע עשרה ועד היום?
מכיוון שהרגשת החולשה הזו לא עברה, נצמדתי למה שכן יכולתי. הרביתי לשוחח עם הרב דימשיץ פנים מול פנים והשיחות האלה חיזקו אותי. הרב דימשיץ דחק בי כל הזמן להוסיף ולצאת עם בנות ואני שמחתי בכך.
שוב העליתי את תמונתה של איילה בראשי. קורנת, שמחה ומקסימה. היה מספיק לי רק לחשוב עליה וכבר הרגשתי איך אני משתחרר מהלחץ הנפשי הנורא הרודף אותי כל הזמן – להתקדם, להתקדם, להתקדם! היא תבין אותי, חשבתי ותיארתי לעצמי את החיוך הזה שלה. ואז עלה חיוך גם על פניי. למה לא? למה זה לא יכול לקרות? מי אמר שהחיים צריכים להיות כל כך מסובכים?
כל פעולה שעשיתי כשחשבתי עליה הייתה כרוכה בהתרגשות. חיפשתי את מספר הטלפון שלה ורעדו לי הידיים. חשבתי על מה שאומר לה והרגשתי איך הלב דופק במהירות.
החלטתי משום מה, לבקש את המספר שלה משי, הרי לפני כמה חודשים הוא יצא אתה.
"למה התקשרת אליי" שאל בקול עייף "אתה יכול למצוא את המספר שלה בקלות במדריך הטלפון".
החיוך הטיפשי שהיה לי על הפנים נמחק. למה הוא היה חייב להרוס? ציפיתי שיפרגן לי. אני עזרתי לו לפני כמה חודשים והוא לא יכול רק לעודד קצת בתמורה?
התקשרתי אליה.
"שלום איילה…אא…זה יגאל, חבר של שי, אני אא… חשבתי שאאא…רציתי לצאת אתך"
הייתה שתיקה קצרה. הלב שלי דפק כמו פטיש.
"אתה יכול להתקשר עוד עשר דקות? אנחנו פשוט באמצע האוכל עכשיו. בסדר?"
המהמתי משהו וסגרתי את הטלפון. למה אי אפשר לגמור את זה בפעם אחת?
לאחר עשר דקות התקשרתי אליה והתחלנו לדבר. היא אמרה שלא נראה לה שזה מתאים.
עוד לפני שפתחתי את הפה – הפסדתי. אבל למה, איך זה יכול להיות?
תשמעי, אמרתי לה, את לא מכירה אותי. חשבתי שאולי בגלל שהיא יצאה עם שי היא מקשרת בינינו וזה עושה לי עוול. אני בכלל לא כמו שי, מיהרתי לומר, אף על פי שלא היה לי מושג מה היא מחפשת ומה היא לא מצאה בשי.
"לא, זה לא זה" אמרה "אני מחפשת משהו יותר…יותר רוחני"
"אני מאוד רוחני" מיהרתי לומר "את מכירה את אחותי, אני מבין, אבל אני בכלל לא דומה לה. נכון שאני לא נמצא בישיבה רגילה אבל אני מתעסק בענייני רוח כל הזמן".
לא כך תכננתי את השיחה. חשבתי שהיא מבינה אותי והנה היא התכוונה לדחות אותי. בסופו של דבר, בגלל שלחצתי עליה, היא נענתה לי ואני, מרוב שמחה, שכחתי את הדחייה הראשונית.
הסתובבנו יחד באחד הפארקים ולא יכולתי להפסיק להתפעל ממנה. היא הייתה עדינה וחמודה ולא הרגשתי בכלל איך הזמן עובר. היא אמרה שהיא צריכה ללכת וקבענו להיפגש פעם נוספת.
בפעם השנייה, כבר הרגשתי נינוח יותר בחברתה וחשבתי שגם היא מרגישה אותו הדבר. באיזשהו שלב בשיחה היא אמרה לי פתאום: אתה מדבר הרבה על רגישות, אבל אני מנסה לרמוז לך כבר רבע שעה שאני ממהרת. אני חייבת להספיק את האוטובוס, יש לי שיעור חשוב.
"את ממ…ממהרת?!" היה כל מה שהצלחתי לגמגם לעומתה. איך לא שמתי לב שהיא אמרה שהיא רוצה ללכת. והמשפט שאמרה על הרגישות שלי – דקר אותי כמו סכין.
התקשרתי אליה למחרת והיא ענתה לי שהיא באמצע שיחה ושאחזור אליה אחר כך. חזרתי אליה לאחר עשר דקות והיא אמרה שהיא עדיין באמצע שיחה. התרעמתי עליה בלבי: מה, היא לא יכולה להפסיק שיחה עם חברה בשביל לדבר אתי?
מאוחר יותר התקשרתי אליה שוב והיא אמרה לי שזה לא מתאים.
הייתי המום.
היא דחתה אותי. הרגשתי ריקנות. לאחר שניתקתי את השיחה פשוט נשכבתי על המיטה ולא זזתי למשך שעתיים, בעניים פקוחות. לא בכיתי, לא כעסתי, לא שנאתי. הרגשתי פשוט אדישות, כאילו העולם אינו קיים מסביבי. יצאתי החוצה מחדרי ושמעתי מישהו מהתלמידים לועג לי ולא היה איכפת לי בכלל. מה אני עושה כאן? שאלתי את עצמי. מה המשמעות של כל העבודה והרגש שאני משקיע כאן? לאן אני מגיע? ברגע האמת, הרגע שבו אני מבקש הזדהות ממישהו שאיכפת לי ממנו – אני נכשל. היא השליכה אותי. אז מה אם אני טוב לב, איכפתי ובעל כושר הבחנה? איזה ערך יש לזה? איזה ערך יש לי?
"תמשיך הלאה" אמר הרב דימשיץ בפסקנות "אין טעם לדוש בזה. לדברים האלה יש רק תרופה אחת – להמשיך הלאה".
כמובן שהבנתי שהוא צודק אבל אני דווקא רציתי לדוש בזה: אבל איזה סיבה יש לה לא לרצות אותי? אם אני כל כך טוב כמו שאתה אומר, אז למה היא לא רואה את זה? שוב התחלתי לפקפק בעצמי.
אך לא עבר זמן רב וקיבלתי הצעה נוספת. יצאתי עם מישהי שהייתה הרבה יותר נחמדה מאיילה ובעצם כבן אדם הערכתי אותה הרבה יותר, אך לא יכולתי להכריח את עצמי להתעניין בה. היא מצדה העריכה אותי מאוד ויזמה את הקשר פעם אחר פעם. הרגשתי מין צער עליה – בחורה כל כך טובה ולא הייתה לי מילה רעה לומר עליה ובכל זאת, ההערכה הרבה שרחשה לי, לא עשתה לי כלום. זה היה מוזר כי אני חשבתי שאני מחפש מישהי שתעריך אותי והנה יש לי אחת כזאת וזה לא משפיע.
אבל לא חשבתי להמשיך קשר שלא מתאים רק מתוך טוב לב ובסופו של דבר, בחוסר נעימות רב, אמרתי לה שזה לא מתאים. להפתעתי, הבחורה התנדבה להציע לי מישהי אחרת. היא שאלה אותי מה אני מחפש ועניתי לה:
"מישהי יפה, כמובן, וחכמה"
"תראה" היא אמרה "אל תצפה למלכת יופי, אבל היא נראית טוב"
כשבאתי לאסוף אותה עם האוטו וחיכיתי שתרד, חשבתי כמובן, ומה עם תיפול עלי איזה מכוערת?
ובאותו רגע ראיתי מישהי שנראתה לי ממש טוב, יורדת מאותו הבניין שלידו חיכיתי. "הלוואי שזו היא" חשבתי, ועוד לא הספקתי לסיים את המחשבה והיא פתחה את האוטו וכבר אמרה: "היי, מצטערת שלקח לי כל כך הרבה זמן אבל…" וההמשך כבר לא היה חשוב.
הבטתי בה והרגשתי איך הלב שלי דופק. זו לא טעות! הייתי צריך לצבוט את עצמי כדי לוודא שאני לא חולם. להסתובב אחורה כדי לוודא שהיא מתכוונת אליי.
"ניסע?" שאלה, ורק אז שמתי לב שאנחנו חוסמים את הכביש.
היא לא הייתה מלכת יופי, באמת, אבל היא מצאה חן בעיניי וזה בהחלט הספיק לי. היו לה פנים של ילדה, עם נמשים על האף. משהו בפניה ריתק אותי.
היא לא הייתה ביישנית. היא דיברה ואמרה את דעותיה במין התרסה כאילו מישהו מתנגד אליהן. אני סיפרתי לה סיפורים מהווי הפנימייה וכל הזמן חשתי במין התנגדות מצדה, למרות שלא הבנתי למה. היא למדה פסיכולוגיה ומשהו הפריע לה בביקורת שאני מעביר על הפסיכולוגיה. סיפרתי לה שלמרות שלא למדתי כלום אני מבין טוב יותר מהיועצת של הכיתה הטיפולית איך להתעסק עם התלמידים. נתתי לה דוגמא ממקרה שיעצתי נגד מה שאמרה היועצת וצדקתי. זה הוציא אותה משלוותה:
"אבל מאיפה אתה מרשה לעצמך? איך אתה מחליט שאתה יכול לעשות את זה? מי אתה?"
כבר שאלו אותי את השאלה הזו ולא פעם אחת. אבל אצלה היה משהו שונה. הרגשתי כמו הורה שילדו צועק עליו: אבא, אני שונא אותך. כלומר, למרות ההתרסה, לא הרגשתי מאוים.
"תראי" אמרתי לה "אני בסך הכל מפעיל שכל ישר. הנה, הפסיכולוגיה אומרת תבין אותם, תנסה לראות את הצד שלהם וכל הקשקושים האלה. ומה התוצאה? התוצאה היא שלילדים אין כיוון. הם עושים מה שהם רוצים אבל הם בעצם מצפים שתכוון אותם. כל מה שאני עושה הוא במסגרת הכלל: יד שמאל (חלשה) דוחה ויד ימין (חזקה) מקרבת, כלומר, קצת מסגרת אבל תקיפה והרבה יחס אנושי ואכפתיות. בשביל זה אני צריך אישור ממישהו?! הנה, בבוקר, אני מעיר אותם והם אומרים לי שהם לא רוצים ללכת לתפילה. אתה לא יכול לכפות עלינו, הם אומרים. ואני אומר להם, מצדי אתם לא חייבים להתפלל, אבל לקום מהמיטה וללכת לשבת שם, אתם חייבים, כי זו המסגרת ומי שלא רוצה שילך למסגרת אחרת".
היא עדיין נראתה לא מרוצה. חיפשתי משהו נוסף להגיד.
"תראי, גם לי, בתור אדם דתי יש דברים שאני לא מבין למה צריך לעשות אותם. אבל אני מבין שצריך שתהיה מסגרת גם אם כמה דברים לא הגיוניים". בזמן שאמרתי את זה, הרגשתי משום מה, שאני לא מאמין בזה. אני כן רוצה להבין כל דבר שאני עושה. האם היא גרמה לי לחוש כך?
"תביני" הסתייגתי לפתע ממה שאמרתי "אני לא מנסה להטיף לך כאן, זה ממש לא הקטע שלי אבל.."
"זה בדיוק מה שאתה עושה!" אמרה.
שתקתי.
היא צדקה.
למה אני מטיף כל הזמן. למה אני מרגיש צורך כל הזמן להמציא תיאוריות ברורות שיסבירו את מה שאני עושה? אולי זה מפני שאני לא שלם עם עצמי?!
"אני רוצה ללכת מפה" אמרה לפתע.
"אבל את רצית שנבוא לפה" מחיתי "באנו בגללך".
"נכון" אבל עכשיו אני רוצה ללכת. בוא ניסע למקום אחר".
מה יש לה?
נסענו לגן צמחים בוטניים, מקום נהדר, אבל כשהגענו היא אמרה פתאום שהיא לא רוצה לצאת מהאוטו.
"אבל למה?" אמרתי בחוסר אונים "הרי את רצית לבוא לפה".
"אני יודעת. אבל עכשיו אני מעדיפה להישאר כאן"
הסתכלתי עליה והרגשתי רע, מבולבל, מסכן. מה יש לה? ניסיתי לרצות אותה בכל דרך אפשרית ושום דבר לא נוח לה: לא מה שאני אומר, לא לאן שאני מציע לנסוע… מה ירצה אותה?!
היא הייתה חסרת מנוחה. היא הסתכלה קדימה, מעבר לשמשת המכונית ולפתע אמרה:
"תרביץ לי"
מה????
היא המשיכה להסתכל קדימה. "תרביץ לי, העיקר שתעשה משהו…" היא ממש כעסה כשדיברה כאילו אני לא בסדר שלא הבנתי שאני צריך להרביץ לה.
"אבל למה שאני ארביץ לך?" עכשיו הייתי ממש חסר אונים. מה זה? למי קורים דברים כאלה?
"הממ…" נהמה "לא חשוב".
"אבל אני לא מבין…" אמרתי "מה הבעיה שלך? מה את רוצה ממני?"
"תעשה מה שאתה רוצה" פלטה במהירות ובזעם "ותפסיק לשאול אותי מה אני רוצה כל הזמן. אני רוצה שתהיה אתה".
"טוב" אמרתי בייאוש "אז מה עכשיו?"
"אני רוצה לחזור הביתה".
הסעתי אותה לביתה ושתקנו כל הדרך. פחדתי לדבר משום שלא ידעתי מה שוב יעצבן אותה.
"אף פעם לא שתקתי כל כך הרבה זמן" שברה לפתע את השתיקה, בנימה מהורהרת.
"אז מה את חושבת שזה אומר?" שאלתי בטיפשות.
"זה אומר שהצלחת להתיש אותי".
שוב טעיתי.
הגענו עד לביתה והיא פתחה את הדלת לצאת. זה היה בחמישי בלילה. מתוך ייאוש של מי שיודע שהוא פישל אמרתי: טוב, נדבר במוצאי שבת. אמרתי את זה באופן יבש. לא באמת חשבתי שהיא תרצה לדבר אתי.
"למה במוצאי שבת?" שאלה בתקיפות "תתקשר אלי מחר בצהרים".
למה היא עושה את זה?
דיברתי אתה בטלפון אבל כשרציתי לקבוע פגישה היא התחמקה. היא אמרה שיש לה מבחן חשוב שהיא צריכה ללמוד אליו. למרות זאת היא עמדה על כך שאתקשר אליה שוב. לאחר כמה שיחות טלפון והפצרות חוזרות ונשנות היא הסכימה לצאת פעם נוספת.
בפעם הזו ניסיתי להיות יותר זהיר, להקשיב ולגלות מה מעניין אותה וללכת באותו הכיוון.
ניסיתי להשאיר לה את הבמה. לתת לה להוביל את השיחה. היא הייתה תולה את עיניה באוויר ומדברת במין געגוע:
"אתה יודע, פעם הסתובבתי פה עם בחור אחד, במקום שאנחנו נמצאים עכשיו, והוא פתאום הציע לי לרדת למטה" והיא הצביעה על העמק של יער ירושלים "ולצעוק. פשוט לצעוק"
"לצעוק?!"
"כן" המשיכה כשלעיניה עדיין אותו מבט של געגוע "קינאתי בו, בבחור, הוא היה יותר משוחרר ממני. אתה לא יודע איזה כיף זה להשתחרר. להיות אתה עצמך, בלי לשים על אף אחד. אני לא עשיתי את זה".
אבל למה היא מספרת לי על מישהו אחר? כלפי חוץ הפגנתי השתתפות בשיחה אבל ביני ובין עצמי כעסתי עליה.
"לבחור הזה" המשיכה "הייתה כלבה חמודה כזו, וכשישבנו אצלו בבית הכלבה הייתה באה אליו והוא היה מלטף לה את הראש. כל כך רציתי להיות באותו רגע במקומה".
אז תבואי אליי!
הבחורה מסתובבת אתי ומספרת לי בגעגוע על עולם אחר, רומנטי ומושלם. אבל הנה, אני פה! תפקחי עיניים! אם רק היית באה אלי הייתי בשמחה מלטף לך את הראש.
מה יש לה?
היא מעדיפה לדבר על רומנטיקה אבל כשהרומנטיקה נמצאת לרגליה היא מעדיפה להתחמק, להגיד שיש לה מבחנים ושאר תירוצים מגוחכים.
"תשמעי" אמרתי לה בסוף הפגישה כשהבנתי ששוב אני נכנס להמתנה "אני לא מסוגל לנהל קשר כזה. אני בן אדם טוטאלי. אם יוצאים אז יוצאים. ואם זה מתקדם זה מצוין והופכים את זה לרציני ואם לא - אז לא, גומרים עניין".
"טוטאלי?!" אמרה כמורה שמסבירה משהו לילד "אין כזה דבר 'טוטאלי' בקשר. קשר זה דבר רציני. צריך לתת לו זמן. זה יכול להיות עניין של חודשים. מה אנחנו, בסך הכל יצאנו פעמיים".
אולי היא צודקת? בסך הכל היא הייתה מבוגרת ממני בשנה וגם התחילה לצאת לפניי כך שהיא כבר הרבה שנים בעניין. אולי אני צריך להקשיב לה וללמוד מהניסיון. הרי עובדה שהיא לא רוצה לסיים את הקשר, אז כנראה שככה זה עובד.
יצאנו עוד מספר פעמים ובכל הפעמים חשתי שיש איזה מחסום שאני לא מסוגל לעבור: היא לא מספרת לי באמת על עצמה בזמן שאני, מצדי, חושף לפניה את עצמי באופן מלא. כשאני מספר לה על חיי ועל עבודתי היא תוקפת אותי במילים חריפות ומצד שני היא לא מחליטה לסיים את הקשר. האם לדבר אתה על זה? הרי היא תענה לי ש "אנחנו בסך הכל יצאנו מספר פעמים" ו "קשר זה דבר ארוך ומסובך" ו "האם אתה מצפה באמת שבשלב זה של הקשר אני אפתח לפניך וכו' " ושוב תדבר אלי כמו אל ילד קטן ולא יהיה לי מה לענות.
אבל כן, אני מצפה שתיפתח לפניי! נכון שזה "לא הגיוני" ו "אני צריך להבין ש…" וכל השאר. אבל אני לא מסוגל להמשיך כך!
שוב סיפרתי לה משהו שקשור בעבודתי. לא ניסיתי להתרברב, פשוט, זה הייתי אני וזה כל מה שידעתי לדבר עליו. ניסיתי לשתף אותה בחוויה. היא שוב תקפה אותי בסגנון ה "דוגרי" שלה על כך ש: "מי אתה חושב שאתה" ו "מאיפה אתה מרשה לעצמך" רק שהפעם החלטתי להגיב.
היינו באמצע הרחוב, בדרך לבית קפה, כשעצרתי פתאום, בצעד של ייאוש ושאלתי: "תגידי, מה את רוצה ממני? אני כל כך טיפש בעינייך? מה, כל מה שאני אומר זה שטויות? את לא יכולה להסכים עם שום דבר שאמרתי?"
היא נעצרה כמה צעדים לפניי והסתובבה: "טוב, בוא, אנחנו באמצע הדרך לאנשהו, לא חייבים לדבר על זה פה" ועשתה תנועה כאילו היא עומדת להמשיך לכיוון בית הקפה.
לא זזתי ממקומי. "כן חייבים" אמרתי בתוקף.
היא הסתובבה וראתה שאני לא זז ואז, לאחר היסוס של שנייה אמרה: "טוב, נו".
"תעני לי" חזרתי "את נותנת לי הרגשה שאני מטומטם. שום דבר שאני אומר או עושה לא טוב בעינייך. אז מה העניין, אני כל כך דפוק?"
היא התלבטה רגע ארוך שלא כהרגלה, ואמרה לבסוף: "אני ממש לא חושבת שאתה מטומטם. אני חושבת שאתה מדהים. אני חושבת שאתה שנון וחמוד (בשלב זה עיקמתי קצת את האף: חמוד?! אבל היא התעקשה – כן, אתה חמוד. אני אומרת!) והייתי רוצה מאוד להיות מאוהבת בך, אבל…כלומר, אני לא אומרת שזה לא יקרה…אבל, כרגע, אני לא".
הרגשתי את אותה השריטה על הבשר החי של הלב. הרגשתי את הגרון מתחיל להיחנק שוב מדמעות, מבפנים. המילים שיצאו מפיה היו יפות וגם המנגינה הייתה מנגינת אמת. הפעם היא אמרה לי את ליבה. אבל המשמעות בשבילי הייתה אותה משמעות. שוב נמצאתי פסול. כל כך רציתי שתתאהב בי. כל כך רציתי שזה יקרה, שהיא תישען עלי ותאמר: אני בוטחת בך. ואז…אז אני ארגיש את אותה הרגשה שהגעתי, שאפשר להפסיק ולזוז, לרדוף, לחפש. אז אוכל למצוא מרגוע לנפשי, לנוח, מאושר.
אבל זה לא יקרה – לא הפעם!
"אז מה, את רוצה לסיים?" שאלתי.
"לא, אני פשוט אומרת לך שתיתן לזה קצת זמן".
חשבתי שהנה, דיברנו על הבעיה ועכשיו נוכל להמשיך. ויתרנו על בית הקפה וטיילנו לגן סמוך. ניסיתי להמשיך כרגיל והעליתי נושא חדש לדבר עליו. תיארתי לה איזו דמות מסרט שהזדהיתי אתה ותוך כדי הליכה עשיתי חיקוי לדמות וניסיתי להכניס אותה גם כן לעניין. אבל זה לא עניין אותה. פתאום היא אמרה שהיא שוב רוצה לחזור הביתה.
"טוב, נחזור" אמרתי כשאני עוצר את הכעס בפנים. הלכנו בשתיקה בדרך לביתה ולפתע עצרה לידה מכונית.
"זו אחותי" היא אמרה, וניגשה אל חלון המכונית ופטפטה בעליזות עם אחותה. 'היא בכלל לא מרגישה שאני כועס' חשבתי, היא חושבת שהיא יכולה לשגע אותי כל פעם, ללכת ולחזור איך שבא לה, בלי לתת הסברים, סתם, כי בא לה.
באותו רגע החלטתי שזהו, זה נגמר. היא חזרה ללכת לצדי והיינו כבר די קרובים לביתה אז היא אמרה: טוב, אני יכולה להמשיך מכאן לבד.
"לא" עניתי לה "אני רוצה ללוות אותך הביתה, בפעם האחרונה".
קשה לתאר את ההלם שלה.
"מה, אתה גומר אתי?"
הנהנתי שכן.
היא הייתה נסערת ממש. כנראה הרעיון שאני אחליט להיפרד ממנה בכלל לא עלה על דעתה.
"מה?" חזרה שוב לטון המתריס שלה "בגלל שדיברתי עכשיו עם אחותי?"
"נו, באמת!"
"אז בגלל מה?! אה, בגלל שלא עניינה אותי איזו דמות מסרט. מצטערת באמת, אבל זה לא מעניין אותי".
לא עניתי לה.
"טוב" היא נרגעה קצת "אמרתי לך שקשר זה דבר ארוך וזה לוקח זמן. כנראה שאתה מפחד מקשר".
עכשיו כבר לא יכולתי יותר להתאפק: במקום להודות בטעות היא עושה לי ניתוחים פסיכולוגיים!
"אני פוחד מקשר?!" התפרצתי עליה "את לא מתביישת??? אני זה שרודף אחרייך כל הזמן – בואי נצא, בואי נעשה משהו. את מדברת לי על רומנטיקה באוויר, על אהבה ערטילאית, שאת כל כך שואפת אליה, אבל במציאות, כשאני כאן ואני כל כך משתדל בשבילך – את שמה עלי פס. אז אני זה שפוחד מקשר?! השטויות הפסיכולוגיות שלך לא יעבדו עלי! הבעיה נמצאת אצלך!"
היינו כבר מתחת לביתה כשהיא נשברה.
"כן, זה נכון" אמרה בשקט "אני פוחדת מקשר".
אהה! אני מודה שהשבירה שלה עשתה לי קצת טוב. הרגשתי שאני חוזר לעצמי. הבחורה הצליחה לערער את שיווי המשקל הנפשי שלי, שגם ככה לא היה מי יודע מה. ושוב חזר אלי הדחף הפנימי העצום: לתקן, לתקן, לתקן. ראיתי אותה ברגע של חולשה וחשבתי שזו ההזדמנות לדבר על הדברים לעומק. חשבתי שאולי בכל זאת אצליח להתקרב אליה.
"אבל למה את מתנהגת אלי ככה" שאלתי "גרמת לי לחשוב כל הזמן שאת לא רוצה אותי".
"אני לא יודעת" אמרה בשקט ועיניה דמעו "אולי בגלל שאמרת לאסתי, שאתה מחפש מישהי יפה".
"אבל את יפה" הזדעקתי "את יפה מאוד בעיניי. בכלל לא זכרתי שאמרתי לאסתי דבר כזה. זה היה סתם בצחוק".
איזה עולם עקום! לא יכולתי להבין. היא נפגעה ממני כי היא הייתה חסרת ביטחון בקשר ליופי שלה. הרעיון שמישהי כמוה תיפגע מאחד כמוני בכלל לא נתפס על ידי. וגם לא הצלחתי להבין איך היא שמרה את הרעיון הזה, שחיפשתי מישהי יפה, לאורך תקופה של כחודשיים שבהם יצאנו יחד והנושא בכלל לא עלה, ופתאום שלפה אותו. מה, לאורך כל התקופה הזו היא לא הצליחה להבין מי אני? היא לא הצליחה לגלות על פי מי שהייתי בזמן הפגישות שאני לא שופט אותה, שאני לא רואה בה פגם?
ואני חשבתי שאני מתוסבך!
תגובות