גם עם אימא שלי לא מצאתי שפה משותפת. לא אהבתי שהיא מחפשת כל הזמן להטיל רפש באנשים. "הרב הזה…גם כן רב…בטח" הייתה אומרת. "למה את אומרת את זה?" הייתי שואל ואז היא הייתה עונה: "לא משנה…לא חשוב" ומפנה את הראש הצידה בלי להסתכל לי בעיניים. כשאמרה זאת היא שיוותה לעצמה מבע של קדושה מעונה שמתייסרת מעצם זה שלא נותנים בה אמון. היא רצתה להשליך משהו רע באוויר ולהשאיר אותו שם. היא הייתה יכולה להאשים כך שרים, שופטים, חברי כנסת, קרובי משפחה. כל מי שרק עלה על דעתה. אבא שלי היה בדרך כלל מתנגד למה שאמרה וחולק עליה אבל היא דאגה להגיד תמיד את המילה האחרונה. "הרי את אותם הדברים שאת אומרת אפשר להגיד גם עלייך" התרגזתי "את זורקת דברים בלי שום הוכחות".

"בסדר, אני אומרת סתם. בסדר, תגיד שזה סתם…לא הכל אתה יודע" הייתה מתריסה ושוב מפנה את הראש באותו מבט שאומר שהיא יודעת את האמת.

ניסיתי להבין את ההתנהגות הזו כמנתח, כאילו אני צריך להסביר אותה למישהו אחר ולא להתמודד אתה. הייתה המון מרירות בדברים שלה שהופנתה כלפי כל העולם. חשבתי שהדברים קשורים בוודאי בילדותה ומה שעבר עליה.

כפי שאמרתי, סבא שלי היה דמות דומיננטית במשפחתנו. אימא שלי הייתה בתו. אומנם היו לי שני סבים וסבות אבל כל אחיו של אבי גרו רחוק מאתנו וגם הוריו ואילו בני משפחת אמי והוריהם גרו כולם במרחק הליכה מאתנו. מטבע הדברים הקשר עם בני המשפחה מצד אמי היה חזק הרבה יותר. היינו מעורים הרבה יותר במתרחש אחד אצל השני וגם המנטליות שהכרתי הייתה זו של סבא שלי – ה ´ליטבק´. סבא שלי עבר כמה דברים בחיים שלו. בגיל אחת עשרה הוא כבר נשלח לישיבה שהייתה רחוקה מאות קילומטרים מהבית שלו. הכרתי בעל פה את הסיפורים שלו על עצמו כילד קטן שנשלח לנסוע ברכבות ברחבי פולין בקור ובבדידות. איך ישן בלילה כילד על ספסל של תחנת הרכבת. איך נסע ימים בעגלות בדרך מתחנת הרכבת אל העיירה. בגיל שתים עשרה – התייתם מאביו. במשפחתו היו אחד עשר ילדים והם חיו על סף העוני. בגיל תשע עשרה, בשל התעקשות הצבא הפולני לגייסו, השיג אישור עלייה לארץ. הוא למד שנה בישיבה ואז החל להתעסק במסחר. קצת אחר כך, נהרגו כמעט כל בני משפחתו בשואה והוא נשאר לבד.

כמו כל מי ש "בנה את עצמו בעשר אצבעותיו" סבא שלי התרגל להאמין רק בעצמו. הוא רצה לדעת הכל ולשלוט בכל דבר. הדרך שלו הייתה הדרך הנכונה היחידה לעשות דברים. בתור ילד הייתי הנכד המקורב ביותר לסבי מכל הנכדים. הוא היה אוהב לספר לי דברים שלא היה מספר לאיש ואני הייתי אוהב להקשיב. הוא היה מתלונן כל הזמן על הורי ועל דודי ודודתי שלא מקשיבים לו ובכל פעם שהיה מספר משהו כזה הוא היה מלווה זאת באנחה כאילו מוציאים את נשמתו. אני הייתי לצדו בכל סיפור וראיתי את הכל דרך עיניו.

כבר בתור ילד הרגשתי שמשהו בסבא שלי מחוספס הרבה יותר ממני. אתנו, בני המשפחה, הוא היה מעורב, מתעניין, אכפתי. אבל עם אנשים אחרים הוא נהג אחרת לגמרי. אני זוכר שכילד הייתי הולך עם סבא לחנות שלו והייתי מופתע מהצורה שהתייחס לאנשים. לא הייתה לו סבלנות לבלבולי מוח. אם מישהו היה מתווכח אתו על המחירים הוא היה יכול לצאת מהכלים ולשלוח אותו לכל הרוחות. המושג "תודעת שירות" בוודאי היה נשמע לו כמו סינית. אני זוכר גם שבחנותו של סבא שלי הייתה חצר שמעמדה המשפטי לא היה ברור: היא הייתה משותפת ליותר מדי אנשים ובגלל זה אף אחד לא הצליח להקים שם משהו מסודר. בחצר הזו, שהייתה בסך הכל די קטנה, היו שני ניצולי שואה שעסקו בבניית עגלות – כאלו שמתחברות לסוסים. התפלאתי מאוד על כך שמישהו מתעסק בסוף המאה העשרים בבניית עגלות כאלה, אבל אהבתי לשוחח עם האנשים האלה. המספר שהיה להם על היד – מהמחנות – גרם לי לרחוש להם יראת כבוד. סבא שלי, לעומת זאת, התייחס אליהם כמו לשני נודניקים זקנים אף על פי שהיה בערך בגילם. הוא לא ראה את עצמו שווה להם במעמדו. בכל פעם שהיו מעירים לו על משהו או מתלוננים הוא היה מהמהם איזה משהו לא ברור ומסתלק. הוא לא הרגיש שהוא חייב להם איזושהי התייחסות. אני הייתי במעמד מיוחד. מצד אחד הייתי "הנכד של בעל הבית" ומצד שני, משהו משך אותי תמיד אל הכיוון של אלו ש "לא הולך להם".

אבל כל כמה שסבא שלי היה יכול להיות אדיש או רגזן בכל מה שקשור לענייני אחרים, כך היה יכול להתעסק עד אין סוף בכל מה שקורה בתוך המשפחה. "למה הם לא מרוצים אף פעם?" היה אומר רק לי, על שלושת ילדיו. "הכל נתתי להם: חינוך הכי טוב, השכלה גבוהה וחצי דירה לכל אחד מהם. אבל ככה זה…" היה נאנח פתאום "אתה מכיר את הפתגם המפורסם שאומר: ´אבא אחד יכול לפרנס עשרה ילדים, אבל עשרה ילדים – לא יכולים לפרנס אבא אחד´ (האמת – לא הכרתי את הפתגם עד אז אבל מאז לא הפסקתי לשמוע אותו ממנו). אבל אני גם לא מצפה שזה יהיה ככה" אמר פתאום בניסיון לא מוצלח לעודד את עצמו "זו דרך הטבע – הורים דואגים לילדיהם והילדים, גם להם יש ילדים. כן" סיכם "ככה זה". למרות הניסיון הגס להסוות זאת, ברור היה שיש לו טענות קשות על "דרך הטבע" הזו. כשהיה סבא שלי נכנס לאחד מהלכי הרוח האלה של "כמה עשיתי בשבילם וזה מה שהם מחזירים לי" מהר מאוד הוא היה גולש להעלאת כל מכלול ההבדלים הטרגיים שבין דורו לבין "הדור של היום". בשלב כלשהו הייתי אומר לו:…אוי, באמת, סבא, אני מתחיל לבכות, די, אל תעשה לי את זה". הוא היה מסתכל עלי רגע מופתע, כאילו עדיין לא החליט אם לצחוק או לכעוס ואז היה אומר בחיוך בקול רם: "הירסט, דבורה? ( שומעת, דבורה? – באידיש) " ומצביע עלי "שמעת את ה ´פספוס´ הזה?" אבל באותו רגע ידעתי ששלפתי אותו ממצב הרוח שלו כמו ששום דבר אחר לא היה יכול לעשות.

אני זוכר שכילד היה לי קצת מוזר שסבא שלי מספר את כל הדברים האלו דווקא לי. למה זה? הייתי פחות מבן עשר כשהוא התחיל לספר לי על עצמו ואם נראה לכם שהוא סינן משהו, אתם טועים. הוא דיבר אתי כמו שמדברים עם פסיכולוג. הוא סיפר לי את הדברים כאילו הייתי אדם מבוגר. אבל למרות יכולת ההקשבה שהייתה לי הייתי רק ילד ולא תפסתי עד הסוף את הדברים. לא יכולתי להבין למה סבא שלי כל כך לא מרוצה בחיים, הרי כל המשפחה מכבדת ומעריצה אותו. הוא היה כמו ראש שבט אינדיאני – הוא היה מעורב ומעורה בהכל. הוא היה בשליטה כל הזמן. אז מה כל כך מפריע לו. בהגיוני התמים והילדותי ניסיתי לעזור לו. אחד מהדברים שאני זוכר היטב קשור לתספורת.

לסבא שלי היה מנהג לקחת את הנכדים להסתפר. אחרי התספורת הוא היה קונה לנו מנה פלאפל וטרופית. בגלל השפעת הסיפורים של סבא שלי עלי, הייתי מנסה לחסוך לו את ההוצאות. הוא היה קונה לי חצי מנה – כדי לא לבזבז סתם אם כבר אהיה שבע – ועוד חצי, אם אשאר רעב. תמיד הייתי רעב – הפלאפל היה נראה לי אז כמו מעדן – אבל התאפקתי. רציתי לחסוך כסף שהורווח בעבודה קשה. לא רציתי להיות טפיל שלא מבין את ערכו של הכסף. לא הבנתי אז שסבא שלי היה אמיד הרבה יותר מרוב האנשים ושחצי מנה פלאפל לא נחשבה אצלו בכלל. בדמיוני הילדותי הרגשתי לא נעים לבקש. לא הבנתי שקניית הפלאפל לנכד הייתה אחת ההנאות הגדולות שעוד נשארו לו ובניסיון החסכנות הנאיבי שלי, מנעתי אותה ממנו.

ניסיתי גם לסייע לו בייעוץ. פעמים רבות הוא היה מספר לי על עולם הישיבה. הסיפורים הללו הזכירו לו עולם שנשכח, עולם שבו, לכאורה, היה לו טוב. אז עוד לא הייתי מודע למה שקרוי "נוסטלגיה", הנטייה המסוכנת להתרפק על העבר. "אח, למה לא למדתי יותר בישיבה?" היה נאנח. "אבל סבא" הייתי מזכיר לו "הרי לא יכולת. אמרת שהיית צריך פרנסה". "כן, אתה יודע, אבל תמיד אפשר אם רוצים , לעשות מאמץ. הייתי יכול יותר". בכל פעם שנזכר בעולם הישיבה היה נזכר בכמה החבר´ה היו שנונים ומבריקים. בכמה הכל היה שמח, למרות העוני שבו היו הרוב שרויים. באותם זמנים הוא היה שוכח שסיפר לי גם דברים אחרים. כמו האמרה המקובלת אצלם: "עולם הבא – אני לא יודע אם יש; עולם הזה – אני בטוח שאין לי!". הוא גם שכח שהוא סולד מעולם הישיבות ושהוא רואה בדרך החיים הזו טפילות.

"אז למה שלא תעשה את זה עכשיו?" שאלתי "תשב ותלמד. מי מפריע לך?"

"לא. עכשיו זה כבר לא זה. אני לא יכול לשבת כל היום בבית. את זה הייתי צריך לעשות אז"

למעשה, לא הייתה לו שום כוונה לעשות זאת, אבל הוא היה צריך לפרוק את ההרגשה הזו אצל מישהו והמישהו הזה הייתי אני.

לקח לי קצת זמן עד שהבנתי שהיחס של סבא שלי אלי הוא לא כמו אל כל האחרים. בהתחלה הייתי בטוח שכמו שאני מקשיב לסבא שלי ומבין אותו, כך כולם מבינים אותו ומזדהים אתו. אבל זה לא היה כך. לכן אני היחיד שנחשפתי לצד החלש שלו בעוד שכל המשפחה ראתה בו דמות יציבה ושתלטנית. אני ראיתי בו בעיקר דמות טרגית, אדם שחי בתחושת החמצה.

כשהתבגרתי, הבנתי שסבא שלי הוא אדם שתלטן ולא כל כך קל להסתדר אתו. הנטייה שלו שהכל ילך בדרכו – או שלא ילך בכלל, הקשתה על קרוביו. כשהתבגרתי וקיבלתי רשיון נהיגה הייתי בין היחידים שקיבלו את המכונית מסבא שלי ללא כל בעיות וחקירות. לסבא שלי הייתה תמיד מכונית טובה ומטופלת היטב. הוא לא היה מחכה עד שמשהו יתקלקל אלא היה מונע את הבעיות מראש. לאבא שלי לעומתו, הייתה נטייה לא לזרוק שום דבר עד שיפסיק לפעול לגמרי. כל עוד הרכב היה נוסע, גם אם היה עולה ממנו עשן, אבא שלי היה מטפל בו שוב ושוב. מדי פעם, כשרצה לנסוע בנוחות, אבא שלי היה מבקש ממני לבקש את המכונית של סבא.

"למה אתה לא מבקש ממנו בעצמך?" שאלתי.

"הוא לא ייתן לי" אמר.

"למה?"

"כי אני לא נוהג ברכב כמו שהוא רוצה".

"למה?"

"כי הוא רוצה שיעבירו לניוטרל בכל עצירה ואין לי סבלנות לזה".

"אבל אם הוא נותן לי את הרכב" אמרתי לאבא שלי "זה בגלל שהוא סומך עליי שאנהג בו כמו שהוא רוצה".

"סבא חושב שרק הוא יודע כל דבר. זה לא כזה משנה כמו שהוא אומר".

כדי להדגיש את מה שהוא אומר אבא שלי סיפר לי שסבא לא הסכים שאימא שלי, בתו, תעשה רשיון. "נשים לא צריכות רשיון נהיגה" אמר. ובאמת לסבתא שלי לא היה רשיון ואני חושב שעצם הרעיון שיהיה לה, היה מצחיק אותה. אבל אבא שלי חשב אחרת. הוא רצה שיהיה עוד מישהו בבית עם רשיון כדי שיהיה עליו פחות עומס. הוא היה צריך לעבוד קשה כדי לשכנע את אימא שלי לעשות רשיון נגד דעתו של אביה.

אבל לאבא שלי הייתה דרך אחרת ממני להסתדר עם דברים. הוא לא הרגיש בשום צורך להתווכח או לשכנע את סבא שלי לחשוב כמוהו בענייני רשיון לנשים. הוא גם לא חשב שיש בעיה עם זה שהוא לוקח את הרכב מסבא שלי ונוהג בצורה שאינה מוסכמת עליו. אבא שלי היה אדם הגיוני, כמו שאמרתי, וההיגיון הזה היה הביטחון העצמי שלו. מכיוון שמה שאמר נשמע תמיד הגיוני וסביר, הוא נהג כך – וזהו. הוא לא חיפש שיצדיקו או יבינו אותו, כמוני.

וזה בדיוק היה העניין – אני כן חשבתי על כל הדברים הללו. חשבתי על היחס של סבא שלי לנשים והאם הוא צודק, חשבתי על התנהגותו של אבא שלי כלפי מישהו שהוא לוקח ממנו משהו וחשבתי גם האם סבא שלי התייחס כך לכולם. האם גם לאחרים הוא הפריע לעשות רשיון?

"טוב, שאול, הוא הבן הבכור, אז כמובן שהוא עשה" אמר אבי בתשובה לשאלתי "ושרה, הבת הקטנה, ממילא מעולם לא התחשבה במה שאומרים לה. תמיד עשתה מה שבראש שלה".

"וסבא לא עשה לה כלום?"

"היא קטנה מאימא בשבע שנים ולסבא כבר לא היה כוח להתעסק אתה כמו שהוא הציק לאימא".

היה מוזר בעיני שאף אחד חוץ ממני לא התעניין בדברים הללו. עניינו אותי ההבדלים בין בני אדם. עניין אותי למה סבא שלי התייחס כך לאימא שלי ואחרת לדודה שלי.