היא יושבת על הפוף, הגיטרה הישנה חבוקה בין ידייה. המיתרים נשמעים לה, נעים עם פריטות אצבעותייה העדינות, נכנעים לאקורדים הרכים. שערה מפוזר לצד תיבת התהודה, נוגע-לא-נוגע. עיניים שלוות נועצות בי מבט מפנים מנומשים, ורק פייה מבטא חרש את המילים, כל תו יבקע ממנו בשקט הנכון.
הוא יושב על כיסא הנדנדה, זיפים שחרחרים ושיער תלתלים, קול נמוך ושקט שר לי בחיוך שטף מילים ביידיש. הוא לא אוחז בגיטרה, אך היא שלו, כמו נולדה בשבילו, שיכאיב וישרוט ויקרע מיתרים, ישחק בין כל הסריגים במהירות. הוא מנגן את הליווי, ברעש בהיר, כמו מגבר בעוצמה נמוכה.
לידה, יושבת על הרצפה הקרה, מבטאת את המילים חרש מאחוריי המצלמה. כל רגע יתועד לו בשנייה המתאימה. אם נשיר כולנו אולי קולה ייבלע לו בחלל החדר, צלילי פעמונים יטיילו בין גלי דיסטורשן, אלט וסופרן. שיער שחור-אדמדם מסתיר מאחוריו צחוק חלוש שמהדהד בחדר הקטן.
ואני התמכרתי לרגע ההוא. קול גבוה קורא מילים וצלילים, בוקע מבפנים, ללא כל שליטה. לרגע זייפתי, לרגע שרתי את התו הנכון. רק הקול שלי היה שם, לעיתים, אני והגיטרות שנגנו לי בשקט. בין ידיי יושב אחייה הקטן, שיער צהוב מחליק היישר לגוף שמנמן, בחיוך שכולו כמיהה, רק לעוד רגע נוסף.
תגובות