צעד, ועוד אחד, ועוד אחד. כל עוד הקפיץ מאחורה מסתובב הוא צועד. באותו מסלול, באותו קצב, רק אסור ליפול, כי אם נופלים, מכוונים לך את הקפיץ בגב שוב וזה די כואב.

האנשים האלה במאחורה, הם דווקא די בסדר איתו. משלמים לו כמו שצריך עבור החיים שלו, שגם ככה לא שווים יותר מדי. והוא, טוב, זה התפקיד שלו. לעשות מה שהאלה במאחורה אומרים. זו מטרת החיים שלו, והוא השלים איתה בשלב מסויים. 

פעם, כשהעץ שלו עוד היה חדש הוא העדיף לצאת לעולם הגדול. לא לשחק במשחק הזה של החיים שהאנשים במאחורה רוצים שהוא ישחק. הוא רצה להיות משהו מפורסם. אבל אתם יודעים איך זה, הוא התבגר, וכשמתבגרים מאבדים את שמחת החיים והמוטיבצייה והתשוקה לתהילה, וכל מה שמניע אותם זה כסף.

וכמו זומבי, מכיר כמעט את כל המופע בעל-פה, אין שום משמעות לשום דבר, לא אתגר, לא כלום.

לפעמים הוא מתעייף, ורוצה לנסר את עצמו ולסגור את הכל, אבל נו, מה רע לו בחיים? יש כסף, יש עבודה, לילדים באפריקה רע הרבה יותר.

ורק כשהקהל מוחא כפיים כשהמופע נגמר, הוא תוהה למי לעזאזל מוחאים כפיים, ושל מי החיים האלה בכלל.