אמא סחבה אותי מהשרוול למדף של הספרים של הטיולים. היא שאלה אותי מה אני חושב על כל מיני ספרים, ואם יש לנו בבית, ואני הנהנתי למרות שבכלל לא הקשבתי לה. בדרך כלל אני דווקא אוהב להקשיב לה, כי יש לה קול נעים כזה של אמהות, אבל לידי עמדה ילדה שפשוט צריך להסתכל עליה, כי אם לא תסתכל עליה ולא תראה אותה לעולם תצטער שפספסת דבר כל כך יפה כשהייתה לך הזדמנות. היא הייתה שם עם איש אחד שנראה נורא חשוב, והיה לו שיער לבן, ופרצוף רציני של אנשים חשובים שמוכרים בתים ואז יש להם הרבה כסף לנסוע לחו"ל ולקנות לנכדות שלהם בובות מחרסינה.

היא ראתה שבהיתי בה. אבל היא לא נעצה בי מבט, או אמרה משהו, אז פשוט המשכתי. המבט שלי עובר בין שיער צהוב מבריק שמחליק לתוך קליפס בצבע תכלת, ודרך הכתפיים הקטנות והמנומשות שמחוברות לגוף קטן ומושלם במיוחד.

"אני רוצה את זה עם הדרקון." היא עמדה על קצות האצבעות, והושיטה יד מלאה נמשים לעבר ספר מאובק בצבע שחור. האיש נרתע קצת. "אבל תראי, יש פה מדף שלם של ג'ינג'י, וטולי תעלולי. למה דווקא ספר עם דרקון?"

"דרקון." היא משכה בכתפייה, ואחר כך הוסיפה "הוא יפה נורא. לא?".

"אווי..." הוא הביט בה בתחינה.

"אני רוצה דרקון." היא אמרה בכעס. "אתה הבטחת!"

"אווי, בבקשה תפסיקי.." הוא כרע על ברכיו.

היא חייכה באכזריות, מסתכלת בזלזול במבטו המעונה.

לרגע מבטי נפגש במבטה, ואז ראיתי. אש ניצתה בעיניים ירוקות כהות, והבעירה לאט לאט את כל היופי שלה. והיא צרחה. צרחה וצרחה וצרחה, ולא הפסיקה. ואז האיש נעלם. הסתובבתי לחפש אותו, וראיתי שהחנות ריקה. הסתכלתי אלייה בפחד. היא הפסיקה.

חיכתה כמה שניות, כאילו שהיא יודעת בדיוק מה אני רוצה. והפעם היא היישירה עליי מבט, נתנה לי לראות את כולה. מהשיער הזהוב, לעיניים הירוקות, האף הקטן והשפתיים הסדוקות. כולה מלאה נמשים. נמשים של תמימות, ילדותיות, יופי אכזרי וחסר גבולות. היא לבשה גופייה אפורה מבד חלק, וחצאית לבנה עם פרחים קטנים למטה. היו לה סנדלים אפורות עם סקוצ'ים ורודים מלוכלכים.

"היי, אתה יכול לעשות לי אבו יויו?" היא חייכה בתמימות.

"בטח!" חייכתי בחזרה, והנפתי אותה באוויר.

היא לקחה את הספר המאובק עם הציור של הדרקון ויצאה מהחנות, מושכת אותי אחריה.

"כן, אני מניחה שלא הסברתי. אז אני האנטיכרייסט האמיתית, נו, ההיא מבשורות טובות. אדם היה דבר שמן וטיפשי, ואני יפה, ולכן אני מסוגלת להביא את גוג ומגוג." היא חייכה אליי, ואני הנהנתי. "ואתה תעזור לי. כי אתה רוצה אותי, וכי אתה אוהב את פראצ'ט וגיימן. כולם אוהבים את פראצ'ט וגיימן. וגם אותי."

ואני רק המשכתי אחריה, מקווה שעד גוג ומגוג יש לי עוד קצת זמן לבהות בה.