כניצן המרים את ראשו

בקרני החמה לגעת,

כך הולד בן יומו

מנסה את הכל לדעת.

את חום הדד יזהה

החלב ינק כברחם,

האדם בידע את עצמו ימלא

על מנת להשיג עוד פת לחם.

את כספו הנותר יאגור

וכדי עתידו להבטיח את כולם יסדר וידפוק.

הוא איננו אשם החמור

כי עדיין נגמל מלינוק: