בקבוקים

כמו תמיד, הגיע השלב בחופש שכבר אין מה לעשות בו. טליה ואני ישבנו בחדר שלי על הפוף והתלוננו על החום.

"אולי נצא להרויח כסף", אמרה טליה.

"איפה?"

"לא יודעת, אבל כשיהיו לנו מאתים שקלים נוכל לקנות אופנים ולרכב עליהם יחד".

"מאתים זה המון", הזכרתי לה, "וחוץ מזה - אף אחד לא יקבל אותנו לעבודה. צריך לחשוב על משהו אחר".

שוב ישבנו והתלוננו על החום. אני לקחתי עתון מהרצפה ועינתי בעמוד עם הידיעות המענינות. טליה לא נעלבת כשאני קוראת, וזה הדדי. חלק מהחויות המשותפות שלנו הוא הקריאה בצותא, זו לצד זו.

הכותרת היתה מענינת, והקראתי את הידיעה לטליה: "ילד כבן עשר גלה בשדה הסמוך לביתו אוצר חבוי באדמה בשווי של אלף ושמונה מאות שקל. ככל הנראה היה האוצר שלך לשודדים שהסתירו אותו בשדה".

"וואלה!" התפעלה טליה.

הלכנו להראות את הקטע לאמא שלי. אמא אפילו לא קראה עד הסוף. הפסיקה באמצע והרימה אלינו את עיניה:

"אוצר! אתן יודעות - גם לי יש אוצר!"

חשבתי שהיא תגיד שאנחנו, הילדים, הם האוצר שלה, כמו שהיא אומרת תמיד, אבל אמא הפתיע אותנו.

"אוצר אמיתי, עם כסף".

טליה ואני התמקמנו יחד על הכסא המסתובב. היה צר וצפוף ונעים.

אמא התחילה לספר:

"כשהייתי בערך בגילכן הכרתי ילדה שהפכה להיות החברה הכי טובה שלי - נחמה. היינו עושות הכל יחד. יום אחד החלטנו להרויח כסף".

טליה ואני החלפנו מבטים.

"בתקופה ההיא היו קונים את החלב בבקבוקי זכוכית. לאחר ששתו את תכולת הבקבוק - היתה אפשרות להחזירו למכולת, ותמורתו לקבל הנחה ברכישת הבקבוק הבא. הצענו לשכנינו שאנו נבצע בשבילם קניות ונחזיר במקומם את הבקבוקים למכולת, ובתמורה לכך הם יפרישו לנו חלק מהסכום הלא-גדול. לשמחתנו, רבים מהם הסכימו, בעיקר זוגות זקנים ועקרות בית עמוסות. וכך, כל יומים-שלשה, היינו עוברות אצלם ומקבלות את מיכלי הזכוכית. תמורת כל אחד שהבאנו לחנות - השתכרנו כמה גרושים. כעבור זמן מה הצטבר אצלנו סכום גדול, ואנו המשכנו לאסוף ולהחזיר, לאסוף ולהחזיר. בשלב מסוים התלבטנו מה נעשה עם הכסף. נחמה לא רצתה לקנות ממתקים, שנגמרים מהר. הסכמתי אתה, אבל גם לי לא היה רעיון מה לקנות. בעצם, לא חסר לנו דבר. בסוף החלטנו ל---"

"להחביא את הכסף!" קראנו, טליה ואני, פה אחד.

"נכון!" צהלה אמא, "מוקדם מאד בבקר, כשאף אחד לא ראה, הלכנו לגינה הצבורית, מצוידות באתי חפירה ובכסף שהרוחנו. ליד הגינה היה שטח אדמה גדול ולא מעובד. כרינו בור, והטמנו בו הכל".

"ואיפה האוצר היום?" שאלה טליה בנשימה עצורה וקפצה מהכסא.

"הוא עדין באותו מקום. אלא אם כן בנו שם משהו".

"אמא!" קמתי גם אני והזעפתי פנים, "למה לא ספרת לנו על האוצר אף פעם?"

"האמת - שכחתי ממנו לגמרי. נחמה תמיד אמרה שנשמור אותו למשהו חשוב באמת. הזמן עבר, ולא מצאנו שום דבר חשוב באמת... בינתים שתינו התחתנו וילדנו ילדים מתוקים, ופשוט שכחנו".

"אולי נחמה לא שכחה? אולי היא כבר השתמשה באוצר?" הקשתה טליה.

"לעולם לא!" כעסה אמא, "הבטחנו אחת לשניה שנוציא אותו אך ורק ביחד!"

החלטתי לזרז את הענינים, ולכן אמרתי: "יאללה, אמא, תתקשרי בבקשה לנחמה ותקבעי להפגש אתה בגינה".

"מתי?"

"מחר בבקר".

טליה ואני נעמדנו, סקרניות וקצרות רוח, ליד אמא המחיגת.

בשעה הראשונה לשיחה, למרות שדברו לאחרונה לפני לא יותר מחדשים, אמא ונחמה פטפטו על כל הנושאים שבעולם. על הדברים הרגילים, כמו: בעל, ילדים, עבודה, פוליטיקה. ועל דברים אחרים, כמו: רעידת האדמה האחרונה, חברה משותפת שילדה תאומות, שרברב רמאי שהיה אצל נחמה, העוגה המפוארת ליומולדת שלי, העתון המקומי שנסגר. ואז, כעבור ששים דקות, הן הגיעו לנוסטלגיה.

העברתי לאמא פתק: "תזכירי את האוצר", כי חשבתי שאולי היא בכלל שכחה מהענין. אמא הזכירה.

"האוצר!" התלהבה נחמה, "את יודעת - יש לי עדין את מפת המטמון!"

כך התברר שיש גם מפה המסמנת את מִקומו המדויק של האוצר. אמא ונחמה קבעו להפגש מחר בבקר, ואז המשיכו לדבר ולדבר. 'אמא, לא יהיה לך מה לספר לה מחר, בגינה', רציתי לומר לה, אבל טליה כבר משכה אותי לחדר. וחוץ מזה, ידעתי שבכל מצב הן ימצאו נושאים לשיחה.

טליה ישנה אצלי באותו לילה, ובבקר שתינו קמנו מוקדם מאד. חשבתי שאצטרך להעיר את אמא, אבל היא כבר חכתה לנו במטבח, לבושה בגדי עבודה, ולצדה תיק טיולים. היא היתה נרגשת אפילו יותר מאתנו, אם זה בכלל אפשרי.

נחמה הגיעה דקה אחרינו, ונופפה לנו במפת המטמון שבידה. רצנו לעברה. אמא ונחמה התחבקו והתנשקו ולחצו לחיצת ידים מוסכמת מילדותם, ואת טליה ואותי השאירו בצד.

אמא אמרה: "נחמה, הרסו לנו את כל הגינה!" אבל נחמה הרגיעה אותה. "לא נורא, העיקר שהאדמה עדין כאן".

מיד שלפנו את אתי החפירה, ולפי ההוראות של אמא, נחמה והמפה, התחלנו לעבוד. נראה שבבקר ההוא, לפני ארבעים שנה בערך, אמא ונחמה החביאו את האוצר עמוק למדי, כי הרבה זמן חלף עד שמישהי צעקה: "הֱי! שמעתי משהו!"

זו היתה טליה - האת שלה פגעה במתכת. כולנו התקבצנו סביבה.

"כן, האוצר נמצא בתוך תיבת מתכת קטנה. בואו נמשיך לחפור".

"יש לתיבה מנעול?" שאלתי.

"יש ויש. והנה המפתח!" ואמא שלפה מכיס חצאיתה שקית קטיפה קטנה ובתוכה נח מפתח כסוף וזעיר.

הלבבות פעמו בהתרגשות.

טליה ואני חפרנו במרץ, ולבסוף התכופפנו והוצאנו מהבור את תיבת האוצר הנכספת.

אמא ונחמה חטפו אותה מידינו, ובשתוף פעולה שנמשך מאז ילדותן - השחילו את המפתח בחור המנעול.

אכן, היה בה הרבה כסף. היא היתה מלאה עד שפתה.

אמא ונחמה התחילו לספור, וטליה ואני הצטרפנו אליהן, מוקסמות. הגרושים היו מטבעות גדולים וכסופים, עשויים מחמר קל. היו שם מאות - כנראה אמא ונחמה עבדו קשה מאד בילדותן.

"הפסדתן הרבה כסף", אמרה טליה, "היום אי אפשר לקנות בזה כלום".

"אין דבר, אנחנו נהנות עכשו מאד, לא?" פנתה נחמה אל כולנו, ומה יכולנו לעשות חוץ מלהנהן.

כשסימנו לספור חלקנו את הכסף לשתי ערמות. נחמה קבלה אחת, ואנו את השניה.

"את מתחיבת לעשות עם הכסף משהו חשוב באמת, ולהודיע לי מה עשית אתו. שמעת?" הזהירה אמא את נחמה.

"מתחיבת. ואת?"

"מתחיבת בהן צדקי".

שוב לחצו ישים בצורה המיוחדת.

בדרך הביתה שאלתי את אמא איזה דבר חשוב באמת אפשר לעשות עם גרושים שאין להם שום ערך כספי.

אמא אמרה: "אני סומכת עלינו".

שוב ישבנו בחדר שלי על הפוף, וכמעט התלוננו על החום. אבל אז קפצה טליה: "נכון אמרת שאף אחד לא יקבל אותנו לעבודה? אז נעבוד לבד! נחזיר בקבוקים למכולת!"

"איזה מכולת", אמרתי, "טליה - היום, את בקבוקי החלב זורקים לפח..."

טליה רקעה ברגלה בקצר רוח.

"לא חלב! נאסוף בקבוקי זכוכית ופלסטיק - הרי מקבלים עשרים וחמש אגורות תמורת כל אחד. אם יהיו לנו... שמונה מאות בקבוקים - נוכל לקנות אופנים!"

"שמונה מאות זה המון", הזכרתי לה, "אבל בואי נתחיל".

והתחלנו. פתאום שמנו לב שיש סביבנו עשרות בקבוקים. היינו אוספות אותם מבקר עד ערב, מטילות בשכונה עם שקיות מלאות בקבוקים, ומפטפטות.

הזמן עבר, ואנו השגנו סכום כסף גדול. ישבנו והתלבטנו מה נעשה בו. טליה רצתה אופנים, אבל אני בקשתי ממנה שנשמור את הכסף למשהו חשוב באמת. היא השתכנעה, והתחלנו לחשוב על משהו כזה.

"את יודעת מה?!" נתרתי ממקומי, ובאותו רגע זנקה גם טליה ואמרה בדיוק אותו דבר.

"כן..." צחקתי, "אני יודעת מה: את הכסף שהרוחנו נחביא בבור שנחפור בחצר שלכם!"

"בדיוק! ולא רק זה - נחביא שם עוד משהו..."

"מה?"

"את לא מנחשת?" מתחה אותי טליה, "נצרף את הגרושים מאמא שלך!"

רצתי לסלון וטליה רצה אחרי. שאלתי את אמא אם היא מסכימה.

אמא שמחה ואמרה: "רעיון יפה! אני אוהבת אותו, אבל חיבים להתיעץ עם נחמה - הבטחה זו הבטחה".

היא התקשרה מיד, וקבלה את הסכמתה המלאה של נחמה.

מוקדם בבקר, כמו אמא ונחמה לפני ארבעים שנה, ירדנו טליה ואני לחצר. כרינו בור עמוק והטמנו בו, בתוך תיבת מתכת עם מנעול, כמה מאות גרושים ישנים, וכמה עשרות שקלים חדשים. טליה, המוכשרת בציור, שרטטה מפת מטמון מדויקת, ואני תחבתי אותה לתוך שקית הקטיפה הקטנה.

רגע לפני שכיסינו את האוצר, אמרתי לטליה: "רק רגע!" ורצתי לבית שלה. הבאתי משם עט, ודף עם שורות.

"בואי נכתוב מכתב לדורות הבאים".

וכך רשמנו שם:

"בתיבה זו נמצא כסף, שהורווח מהחזרת בקבוקים למכולת בשני דורות". כאן סְפרתי את כל הספור שקראתם כעת. "אנחנו מקוות שגם אתם תהנו להמשיך את המסורת ולהוסיף מטבעות לתיבה הזו. בכל מקרה - השתמשו בכסף שבה למשהו חשוב באמת.

על החתום - אוריה וטליה, וגם אמא ונחמה מצטרפות".

- סוף -