[ליצירה]
זה הזכיר לי
כתב אלתרמן:
היו פעם איש וצילו.
לילה אחד הצל עמד.
נטל נעלי האיש ומעילו,
נעל, לבש. עבר מצד אל צד,
הסיר גם את מגבעת אדוניו מן הקולב,
נסה להסיר גם ראשו מעליו,
לא הצליח. הסיר ממנו את פניו,
לבש גם אותן, לא התעצל.
בבוקר יצא החוצה עם מקל.
רץ אחריו האיש ברחוב,
צוח אל מכרעו: זה מעשה נורא!
זה צל! זה לץ! זה לא אני! אני אכתוב
לשלטונות! הוא לא יוכל לי! כך צוח מרה,
אבל קמעה קמעה הורגל, שקט. לסוף
נשכח ממנו המאורע.
[ליצירה]
ותרי על הלב, הוא מתעתע בנו, ההגיון רואה לטווח הרחוק, בו טמונה האמת האמיצה ואילו הלב מצטעף בתוך הרגע אם יש בו אמת זוהי אמת פחדנית שלא כדאי לבחור בה.
היי חזקה!
[ליצירה]
צוחק מי שצוחק אחרון
השיר הזה ממש מוצלח
יש בו עוצמה וזעקה שנראה כי מטרתה לפקוח את העיניים בכדי שיוכלו לראות את האבסורד.
כשראיתי את בתי הכנסת של גוש קטיף מוחרבים ועולים באש מיד עלה גם בי רבי עקיבא ושועליו וצחוקו המהדהד נראה לי כה אקטואלי..... הן עוד ישבו זקנים וזקנות ויבנו ארמונות על הים בחולות גוש קטיף.
חורף גשום ומבורך.
תגובות