הָפוּך-כוֹנְדֶר

קרן שמש הססנית ראשונה חדרה אל מבעד לשלבי התריס המוגף, מטיילת היא על פניו עטורי הזיפים בני היומיים. עיניו בוהות בצְלַלֶי הלילה המתעוררים ולובשים את צורתם בחזרה. כבר יומיים הוא ככה, רובץ חסר מוּדעוּת, הוזה ובוהה בחָסַר ממשות שעולה מבין קדחת מחשבותיו.

מדי חודש עת הירח ניצב ברזונו בשמי לילו של חודש טרי תוקפת אותו ה"הָפוּכוֹנְדרִיָה", כך כבר כמעט שנה. הסהר החד הזה, פורם אצלו את כל ההגנות שטווה במשך שלושים יום מעל לגִלְדֵי נפשו הרוטטת. הִזְדָאַבוּתוֹ לא נמשכת לרוב מעבר ללילה בודד, אך הפעם זה שונה, הפעם היא נסדקה בשנית וכמעט התפזרה כמו בפעם ההיא.

באותו היום

החיוך המאושר לא נמחק משפתיו, כאשר נשמטה לו התמימות מבעד לצלעותיו והתנפצה לאלפי רסיסים שקופים שקרעו את בשרו וצבטו את תקוותו. אף אחד לא שם ליבו אל הנוזל הסמיך שהציף את ריאותיו וסימא את עיניו. אותן עיניים שראו עד למרחקים פתאום לא מסוגלות לפענח את הניצב לפניו. רוחו נשבה ממנו הלאה והוא נותר חסר מעוף. "לאן עכשיו" שאל עצמו וקול תשובה לא נשמע מבין צוקיו המהדהדים אחריו "לשווא, לשווא....". אזי השתופף, אסף רסיסיו, ספג הנוזל בבגדיו ופנה אל הלא נודע בחיל ורעדה.

הוא יצא למסע ארוך ומפרך בתוך נפשו פנימה בחיפוש אחר אבדתו, סגר ריסי תריסיו, אטם פקקי אוזניו מילא פיו מים לרגעים השחונים שעתידים לבוא עליו והתכדר אל בין קוציו המגנים מחוץ על בית.   

וכך שהה לו כתינוק בעריסת בצליו, צורח את כמיהותיו החסרות, לוחש את סודותיו המרומים וממתין להתפייסות עצמית בין הרצוי למצוי.

עם הזמן למד לצמוח מן הבדידות המנשבת בחללי גופו, מן התעוזה שהחלה פורטת על נימיו היגעים, מן השמש העיקשת שקפחה עליו וייבשה את ביצת האכזבה, אומנם הסערה לא פסקה להתרגש בתוכו אך הוא למד לשלוט בה ולמתן את תדירותה, רק אחת לחודש ניכנע לה ונתן לה להטביעו בתוך מלח ייסוריו שנערם בתחתית נשמתו.

אך לפני חודש, חשב כי זוהי לו הסערה האחרונה. חשב כי תמו ימי הפלגתו בתוך האינסוף וכי עתה שב אל חוף מבטחם של השוטים. אלו שלמדו לחיות עם כאבם ופסקו לבקש אחר תשובה.

ולמחרת היא הופיעה, רעננה כאגל טל, מלאה חיוּת כיֶרֶק לח, מהירה כקרן אור וחדה כמחשבה עצמה.

היא הפיכה בו את גץ חושיו שרמס ברגליו, נשבה אל תוכם אויר הרים צלול עד אשר עלתה בו הלהבה הראשונה. והוא נענה לה על אף נפשו הסתורה והסוררת, רצה בה עוד בטרם החלים מביעותיו, חבוי בתוך שכבותיו הבלויות, מריר ודלוח. היא זיהתה בעיניו את נפשו הדהויה, וחשקה בה, לא נרתעת מנעיצת קוציו בעורה, ממתינה בסבלנות לפריחה המתבוששת, אך היא לא מתייאשת. מתבוננת ומחכה להלך בתוך תוכו אל עבר נשמתו, מַזַה סביבו טיפות מנפשה אל שורשיו היבשים. לא יודעת אם הוא כמהה או לא. והוא כמהה, אך לא יודע איך לבנות את עצמו מחדש, איך יהיה ראוי לעצמו וכך ראוי לה.

ואז בקול איושה חלושה נפרץ הסכר שהקים והפילו פנימה בחזרה. הוא ידע כי יום יגיע וכך יהיה צריך לקרות, ייחל לבואו  וירא מפניו מאוד. הוא נזרק שוב אל המים השוצפים, מטלטל בינות גלים. הרגשות שבו לגעוש  ולהתהפך בתוך מעיו. נמס לו הגבול המדומה בין מים לשמים ועתה עליו להגדירו מחדש.

וכל הזמן מהדהדות מילים בחלל ראשו המתפוצץ: "הייה ראוי! הייה ראוי לעצמך! הייה ראוי לשאת שמך! הייה ראוי לחיות את חייך! הייה ראוי...." והוא רוצה להיות ראוי, ונשבע להפסיק לברוח, ומתחנן לחזור אליה ולהתבונן אל תוך עיניה לאחר שחמק ממבטן העמוק, החודר, הפולח את נפשו.

דממה. תעתועיו החלו להתבהר, נשמעה מבעד לערפיליו בת שחוק ודפיקה עזה. לרגע נאחז במיטתו בבהלה, אחר עזב בפתאומיות ונשמט הפוך כולו לעבר ריצפת חדרו. ואז הבחין בעיניה הבולשות אחריו מבעד לחרכי התריס הפעור, עכשיו ידע כי יצליח ליישר את חייו, להיעמד זקוף על רגליו, לצעוד ללא חשש ולמצוא את הדרך להיות ראוי. 

                               י"ח אדר א´ תשס"ה

          (מוקדש לילד אחד קצת הפוך שבזכותו בא לי הרעיון)