פרח שלי,

למלחמות רבות הלכת,

ומכולן בריא חזרת.

אומנם פה ושם קברת חברים,

אבל אנחנו- עוד היינו מאושרים.

אבל,

במלחמה ההיא, האחרונה,

זאת שהביאה עלי את אסונה...

יצאת לעשות קניות,

היו אז בכביש עשרות מכוניות.

ודווקא ההוא בפלאפון דיבר,

ודווקא ההוא שלפגישה איחר-

ונסע כל כך מהר.

ורק אתה בין השניים עובר,

מי ידע שככה זה יגמר?

למה שוב לא תבוא לבקר?

למה הבית עצוב וקודר?

תמיד אמרנו שביחד נתגבר,

והינה זה בא-

ואין ביחד,

ואי-אפשר להתגבר.

נמאס לי עם עצמי לדבר,

לעצמי לשקר- שבסוף נתגבר.

ואני לא רואה ת'סוף,

למה אותך הוא היה חייב לקטוף?

לתלוש אותך מתוך הבית, החממה,

רק התמונות שלך נשארו לנחמה.

למה דווקא אתה נפלת במלחמה?

למה מוכנס אתה אל תוך האדמה?

מניחים על הקבר פרחים,

כמו שעושים לכל האנשים-

שפעם היו- ועכשיו הם הולכים.

וקשה לי לראות אותך נשאר מאחור,

זהו. אתה בפנים אין סיכוי שתחזור.

ואני מבטיחה לך מאור,

גם אחרי שהלכת- נמשיך אותך לזכור,

גם כשאינך פה- נדליק לך אור.

ממני- אהובתך-

מור.