החיים בפנימייה נכנסו לשגרה. לא הייתי צריך לריב עם התלמידים על משמעת וגם קיבלתי את הערכתו של עוזי על כיבוי האורות שאני מצליח להשליט בכיתה. למרות זאת, הייתי מסתובב במסדרונות הפנימייה בהרגשת זרות. ערב אחד תפסתי את אחד התלמידים מסתובב הרבה אחרי כיבוי אורות וצעקתי עליו. הוא היה בחור שלא נרתע ממני ואחד כזה שקשה לכעוס עליו. כשראיתי שהאיומים שלי לא עובדים שאלתי אותו: "מה אתה מחפש עכשיו, בכלל?"
"את משה" ענה.
"מה יש לך עם משה?" שאלתי.
"אני צריך לדבר אתו".
"שמתי לב שהרבה אנשים רוצים לדבר אתו" אמרתי "מה הקטע הזה?"
"משה הוא אחד כזה ש…אתה יודע, מבין עניין. אנשים באים להתייעץ אתו, לדבר על עצמם".
נאנחתי והתיישבתי על המדרגות. "אני רציתי להיות זה שיבואו להתייעץ אתו" אמרתי בקול נכאים "אבל כנראה שנכשלתי בתפקידי".
הבחור הסימפטי וטוב הלב התיישב לידי ושם ידו על כתפי בדרך חברית. "אל תגיד שנכשלת. זה שאנשים הולכים לדבר עם משה לא אומר כלום עליך. פשוט, אתה יודע, יש אנשים שמרגישים יותר נוח לדבר אתו".
אבל זה כן אמר משהו.
הייתי חייב לעשות משהו והלכתי שוב לדבר עם איתי.
עם איתי נפגשתי תקופה ארוכה מאוד. מלפני הצבא ועד להיותי מדריך בפנימייה. עשיתי לעצמי מין סיכום: מה בעצם יצא לי?
נכון, איתי היה זה שעזר לי לצאת מן המצב הנורא שהייתי בו. הייתי על סף התאבדות ויצאתי מזה. אבל כל פעם קיבלתי רק מין זריקה שנועדה למנוע ממני ליפול ולא טיפול שורש. אותה התחושה שיש בי בעיה מיוחדת, שאני שונה משאר האנשים, דפוק יותר, לא עברה. לאחר כל השנים האלה, לאחר כל השיחות והיותי מפקד בצבא ומדריך אני מרגיש מבפנים, בבסיס, אותו הדבר – אותו החוסר הנורא; אותה הריקנות.
באותה שיחה העליתי בפני איתי את ההרגשה שלי לגבי העבודה בפנימייה. הוא המליץ לי ליזום פעילויות בפנימייה. אבל מה? שאלתי אותו, והוא התחיל לתאר איך הוא רואה אותי יוזם משהו בפנימייה לטובת התלמידים והופך את זה למוקד העשייה בבית הספר. בעיני רוחו הוא ראה אותי עומד מול קהל המורים ומסביר להם על פרויקט שהגיתי למען התלמידים. כהרגלו, איתי חיזק את דבריו בדוגמאות על פעילויות מחייו – כיצד הוא יזם דברים מקוריים, נגד הזרם והצליח. אלא שהפעם, למרות העניין שגיליתי כתמיד בדבריו, חשתי את הייאוש שלי מבצבץ כבר בסוף השיחה. ייאוש שפירושו: ואיפה אני בכל הסיפור הזה?
"אין לך בעיות נפשיות" אמר איתי "אתה פשוט צריך ללמוד ליזום".
פתאום הבנתי. אני באתי אל איתי בתחושה שהוא מבין אותי לעומק. ואכן הוא היה הראשון שהבין אותי בכלל. אבל למרות זאת ולמרות החיוך הסימפטי שבו הוא מקבל אותי ולמרות שנעים לי לשמוע את הסיפורים המקוריים שלו – הוא לא באמת רואה אותי. הרי זה בדיוק מה שחשבתי על עצמי – שיש לי בעיה נפשית! ואיתי טוען שאין לי. הוא לא נראה כאילו הוא אומר את זה סתם. הוא מאמין בכך. זה נשמע קצת מוזר אבל זה שאיתי אמר לי שאני נורמלי, דווקא הוריד את האמון שלי בו. אני חיפשתי מישהו שיקדם אותי, שישים יד על השורש של העניין, שיגאל אותי.
כשנפרדתי מאיתי, חייכתי והבטחתי לנסות את מה שאמר אבל בפנים ידעתי שזהו, אין לי יותר מה לקבל ממנו בתחום האישי. הרגשתי באופן ברור שאין לי את היכולת לעשות משהו שהוא לא אני. לא יכולתי לשחק אותה סמכותי מול קהל של מורים כמו שאיתי המליץ לי. לא יכולתי להיות איתי.
בפנימייה המשיכו הדברים להסתבך. באחד הימים, לאחר ארוחת הבוקר קרא עוזי לכל המדריכים לחדר המורים בדחיפות. כשהגענו ראינו את ראש הישיבה יושב במרכז החדר. הוא אמר לנו שבאותו יום אחר הצהרים אנחנו נפגשים לצורך סיור לימודי וצריך להתייצב בשעה שלוש. הוא המשיך להסביר על חשיבות הסיור וחשיבות נוכחותנו שם כחלק מהצוות החינוכי ואילו אני הפסקתי להקשיב ורק שמעתי כמעין זמזום. הוא אומר לנו ברוב חוצפתו שאנחנו צריכים לבטל את כל תוכניותינו להיום בגלל משהו שהוא החליט עליו עכשיו. מהיום להיום. הבטתי בחבריי המדריכים וציפיתי שמישהו יגיד משהו, אבל הם שתקו. ביקשתי את רשות הדיבור מראש הישיבה.
"אני מצטער, אני לא יכול להגיע היום. יש לי לימודים" אמרתי כשאני מתאמץ לא לרעוד מרוב זעם. הלימודים שלי לא היו כל כך חשובים אבל ההרגשה הזו שיכולים לרמוס אותי בחוסר התחשבות כזה פשוט שיגעה אותי. הייתי מוכרח להתנגד.
ראש הישיבה הסתכל עלי בזעם עצור ולבסוף פלט "טוב, יגאל לא יכול לצאת, אז שכבת י' לא תצא לסיור לימודי"
מה הוא מנסה לעשות? לגרום לי רגשי אשמה? הוא ידע שהוא לא צודק ובגלל זה הוא לא הכריח אותי לצאת אלא השתמש בתכסיס הזה. חוץ מזה יש עוד שני מדריכים לשכבה ואין שום בעיה לצאת בלעדי. לא נשברתי.
"טוב" אמרתי "אני יכול ללכת?"
הוא נאלץ לשחרר אותי. הרגיז אותי שאני צריך להילחם לבד על משהו שכולם ידעו שהוא צודק ונכון. למה הם לא אומרים כלום? הרי זה מפריע גם להם! לפחות שיעזרו לי אחרי שכבר דיברתי. אבל אם הם לא רוצים, חשבתי לעצמי, הם גם לא יכולים להתלונן עכשיו. אני שוחררתי והם לא.
נכנסתי לחדרי בפנימייה והרגשתי שפעם אחת עשיתי את זה: נלחמתי על שלי וניצחתי. חיוך עלה על פניי. באותו רגע צלצל הטלפון. ידעתי שזה עוזי. עשיתי טעות והרמתי. עוזי אמר לי שאני חייב להגיע ואם לא אגיע לאירוע הוא יפעל כנגדי. אמרתי 'בסדר' והנחתי את השפופרת.
באותו יום לא הגעתי לאירוע. כל היום הרגשתי פרפרים בבטן. לא נהניתי מהניצחון. הרגשתי שמשהו רע יקרה לי. שיחקתי את המשחק הלא נכון, את המשחק שלא מתאים לי ולא שלטתי בכללים.
שגיב וערן אמרו לי שהאירוע עבר בסדר גמור ושנוכחותי לא הייתה הכרחית. נרגעתי ושכחתי מכל העניין וגם עוזי לא אמר לי כלום.
שבוע אחר כך מצאתי מכתב בתיבה שלי בחדר המורים. המכתב היה חתום בחותמת הרשמית של בית הספר, דבר שגרם לי לחוש מיד שלא בנוח. המכתב היה קצר וכלל תיאור של האירוע שבו סירבתי לעשות את מה שנדרשתי. אם לא הייתי יודע שמנהל הפנימייה ניסח אותו הייתי חושב שכתב אותו בחור בן ארבע עשרה. הניסוח היה עילג וילדותי. בסוף התיאור של האירוע היה מוזכר שעברתי על הסעיף בחוזה שמחייב אותי לעבוד בכל זמן שאדרש והוצע לי לבחור בין שתי ברירות: או שאתפטר מיד או שאסכים לקנס של שמונה מאות שקלים ואחתום שלא אעשה זאת יותר. המכתב היה חתום בידי ראש הישיבה, המנהל הכספי ועוזי.
שתי הברירות היו גרועות: קנס של שמונה מאות שקלים? הרווחתי בסך הכל אלפיים שקלים והם רוצים לקנוס אותי בסכום כזה? ואיפה הצדק? ועוד לחתום על התחייבות שלא אעשה דבר כזה. אין להם בושה? במקום להתנצל הם רומסים אותי שוב?
גם להתפטר לא הייתה אופציה. הייתי צריך את הכסף ולא ראיתי משהו אחר זמין. עם כל המאמץ שהשקעתי עד עכשיו, להפסיד את הכל ולהתחיל מחדש?
הייתי בנסיגה בכל החזיתות. לא היה לי כוח להילחם עוד. אולי אני טועה? חשבתי. אולי לא הייתי צריך לפעול כך? כל הזמן הייתי מענה את עצמי בספיקות עצמיים ולא יכולתי להיחלץ. אבל אם טעיתי, אז איפה? האם הייתי צריך לתת להם לדרוך עלי? אם היו מחזירים את הגלגל לאחור, האם הייתי פועל אחרת? מצד אחד לא ראיתי מוצא אחר אלא לנהוג כפי שנהגתי. מצד שני הרגשתי שהדרך מובילה אותי אל התהום. מה לעשות? הייתי זקוק נואשות לעזרה.
המקום היחיד שהרגשתי בו טוב היה הישיבה. ישבנו בשיחה של הרב דימשיץ לכבוד חג החנוכה. "אדם צריך ליזום," הוא אמר, "לא לשבת ולחכות שמשהו יקרה לו. חנוכה הוא חג שמסמל את היוזמה. אלוהים מצפה מהאדם שיחפש את דרכו בעולם. מי שמתאמץ, משקיע ומחפש – אלוהים עוזר לו."
ישבתי והקשבתי וחשבתי לעצמי: אני חייב לדבר אתו. אני חייב להסביר לו שכל דבריו מדברים אליי בול ושאני רוצה מאוד להגשים את העקרונות שלו אבל אין לי מושג איך. מה הייתי צריך ליזום שלא יזמתי? מה עוד אני נדרש לעשות כדי שאלוהים יושיט לי את עזרתו, שיראה לי את הדרך?
הרב דימשיץ לא הכיר אותי אישית עד אז. כבר חצי שנה כמעט שישבתי אצלו, והוא לא פנה אליי אף פעם. אני מצדי התייחסתי אליו ביראת כבוד. הוא הרי היה הרב של איתי. היה נוהג אצל הרב דימשיץ שלאחר השיעורים של ימי חמישי בצהרים אנשים היו נכנסים לדבר אתו. אני לא חשבתי לעשות זאת עד אותו זמן פשוט משום שהתביישתי: מה, אטריד את הרב בשטויות שלי? בשביל זה הייתי הולך לאיתי. אבל כשהקשבתי לרב באותה שיחת חנוכה, הרגשתי שהוא מאשים אותי אישית: אתה לא יוזם ולכן אתה לא מתקדם בחייך. ההרגשה שלי הייתה פשוט זוועתית. לאחר השיחה של הרב דימשיץ הייתה הפסקה ותלמידי הישיבה דיברו ביניהם. באתי אל הרב יצחק, בנו של הרב דימשיץ ושאלתי בהיסוס אם אפשר יהיה לדבר עם אביו. כששאלתי את השאלה הייתי בטוח שהרב יצחק רואה את כל ההיסוס והמבוכה על פניי, אבל הוא רק אמר בטון ענייני שידבר עם אביו. לאחר כמה דקות, בתוך הרעש וההמולה, ראיתי את הרב דימשיץ מסמן לי בידו שאבוא אליו.
הוא קרא לי? הייתי נרגש מאוד כשהלכתי אחריו לחדר שבו היה מקבל אנשים. זה היה חדר קטן, עמוס בספרי פסיכולוגיה, פילוסופיה וקלטות והיו בו שני כיסאות.
"רציתי לדבר עם הרב (פניתי אליו בגוף שלישי מתוך כבוד)" אמרתי לבסוף.
"סוף סוף" הוא אמר "אני כל הזמן שואל את הרב יצחק מי זה, אבל לא רציתי ללחוץ. הנחתי שהכל בסדר".
היה משהו באופן הדיבור של הרב דימשיץ שהרגיע אותי. הייתה הרגשה של 'אל תעשה עניין', כלומר, תרגיש חופשי להגיד הכל כאן. במבט ראשון הוא נראה לי סמכותי אבל אחרי כמה מילים התפוגג הרושם הזה. הרגשתי שהוא מעוניין להכיר אותי.
"הרב, אני מרגיש לא טוב" אמרתי "אני לא מרגיש שאני נמצא במקום שאני צריך להיות בו".
הוא השתהה רגע וענה. "ומי מפריע לך לעבור למקום אחר? הכל פתוח בפניך".
"לא התכוונתי מבחינה פיזית" מיהרתי לתקן וראיתי את ההקלה בעיניו "אני מתכוון שאני לא מרגיש שאני עושה את מה שאני אמור לעשות".
"מה אתה עושה?" שאל הרב.
"אני מדריך של נערים בפנימייה".
"תכתוב לי כאן כמה מילים" אמר הרב דימשיץ והושיט לי דף ועט.
כתבתי ונתתי לו. הוא עיין דקה או שתיים ואמר "אני יודע מה הבעיה שלך. המנוע שלך הוא הרגש. אתה בן אדם שאוהב אנשים וצריך לעבוד עם אנשים. זה מה שיפעיל אותך, שייתן לך את האנרגיות, והעבודה שלך היא בדיוק המקום בשבילך".
"אבל אני לא טוב בלעבוד עם אנשים. אני מפחד מהם, לא נוח לי אתם. אני לא יודע מה לעשות בתור מדריך. אני אמור להיות מחנך שלהם כשאני בעצמי צריך טיפול".
אתה תטפל בהם והם יטפלו בך" אמר הרב.
נתתי בו מבט שואל והוא אמר "סמוך עלי, אני מבין בזה. אתה בחור טוב ואתה אוהב אנשים אבל אתה פסיבי – קשה לך לצאת מעצמך וליזום קשר עם בני אדם. לכן אתה צריך להיות בתפקיד כזה שיצטרכו אותך, שיפנו אליך והתפקיד שבו אתה נמצא הוא מושלם".
"אבל איך אני אעשה את זה?" שאלתי.
"אני אלמד אותך לטפל באנשים. אתה תביא לי כתבי יד של תלמידים ואנחנו ננתח אותם יחד. לכל אחד יש אופי שונה וצריך לדעת את המפתח אליו. אם גילית את המפתח הזה – קנית אותו".
"אבל איך אני אדע את כל הדברים האלה?"
"אתה תתלמד אצלי. להבין אנשים זו אומנות. כמו אומן גדול, נניח צייר, שיש לו תלמיד, שוליה, כך אתה תלמד. האומן לא מלמד את השוליה את החומר בבת אחת וזהו, לא, לא, זה בכלל לא כך. התלמיד רואה את הצייר מצייר תמונה ובמקום מסוים הוא מוסיף סוס. הצייר לא אומר לתלמיד שלו: בציור של טבע רואים גדר, אדמה, בית וסוס – לא, התלמיד רואה את הצייר מצייר הרבה תמונות ורואה איפה הצייר משלב את הסוס ואז, לאט לאט, התלמיד מפנים את ההרגשה הנכונה, האינטואיציה, של היכן נכון לשלב את הסוס. כך גם אנחנו. כל פעם נדון על מקרה אחד, ננתח אותו לעומק ואז אתה תלך ותנסה ליישם את מה שאמרתי לך. אחר כך תחזור אלי עם התוצאות ונבדוק אותם ונתקן לפי הצורך, וכך הלאה. בסופו של דבר זה ייהפך לחלק ממך".
הדברים עוררו אצלי הרבה רגשות, מחשבות ושאלות. פסיבי? מה זה? הם יטפלו בי? להתלמד אצל אומן גדול? אני, מתלמד אצל הרב דימשיץ? היו הרבה דברים חדשים ומעניינים אבל הייתי יותר מדי מבולבל ולא הספקתי לומר כלום לפני שהרב קטע את מחשבותיי.
"לך תראה אם הלביבות שעשתה אשתי הרבנית כבר הגיעו (הישיבה הייתה סמוכה לביתו של הרב).
הנהנתי ויצאתי. חזרתי לחדר לדווח לרב שהלביבות הגיעו ואז הוא קם ואמר "בוא נחזור למסיבה ו…אני רוצה שתבוא אלי לעיתים תכופות יותר. אל תשמור דברים בבטן כל כך הרבה זמן. זה לא בריא".
"אני …לא היה לי נעים להטריד את הרב" עניתי נבוך.
"תטריד, תטריד אותי" ענה "רק ככה תלמד. אני נהנה מזה שמטרידים אותי, ועכשיו בוא, נחזור לשם".
תגובות