היא התחילה לרוץ. בצד הדרך עמדו כולם- משפחה, חברים, שכנים וכל מי שאי פעם באה איתו במגע. "כל הכבוד!" עודדו, צעקו לה להמשיך, לא להפסיק, היא נפלאה. והיא- בחיוך שבע רצון והרגשת סיפוק, הגבירה את הקצב. רגל ימין רודפת רגל שמאל, אבק תחת רגליה, הנשימה כבדה. "נהדרת!" צווחו כולם באושר. "תראו איך היא עושה את זה! ידענו שלא תאכזב". היא רצה, חולפת על פניהם, מתקשה לזהות פרצופים בריצתה המהירה, כל שיודעת הוא זה- אלו אנשים המבקשים את טובתה, ואם שמחים הם כ"כ על ריצתה זו...והגבירה שוב את הקצב. קולותיהם נחלשו קצת באוזניה- שומעת בעיקר את נשימתה המהירה. מנסה לעקוב במבטה אחר רגליה- ונחרדת פתאום לגלות כי היא לא מצליחה להבחין בהן. רגל רודפת רגל במהירות שיא, וכל שהיא רואה זה מעט חול מתעופף וטשטוש גמור. ניסתה להקשיב שוב לקולותיהם, לקבל כוחות להמשיך הריצה, אך הם- השתתקו באוזניה פתאום. רצתה להביט הצידה, לצוד אחר מבט מוכר, ונתקפה סחרחורת שכזו, כמעט ומעדה. כשדמעה החלה להתגלגל על לחיה- ממאמץ, מקושי, מתחושת הלבד, החליטה לעצור. מה הטעם לרוץ אם איש לא מתבונן בך? הרי התחילה באמוק הריצה הזה רק בשבילם. לכשעצמה- מעולם לא מצאה בכך טעם. עשתה זאת רק כדי לרצות אותם, להעלות חיוך על פניהם. ניסתה להאט את קצב הריצה, רק כדי לגלות שאינה מסוגלת. במקום להאט- החלו רגליה לרוץ מהר יותר ויותר! היא חשה באפיסות כוחות מוחלטת, כ"כ רוצה לעצור כבר, לנוח, ובכל פעם שמנסה- כאילו הריצה שולטת בה, מאלצת אותה להגביר מהירות, להסתגל. לפתע הבריק במוחה רעיון- היטתה רגל ימין לכיוון השמאלית, מעדה, וקרסה מטה. שוכבת על החול החם, מנסה להסדיר נשימתה, פוחדת לפקוח עיניים. אין תחושה ברגליים, הידיים נכוות מהחול הלוהט, הכל שקט פרט לנשימתה המאומצת. פוקחת לאט עיניים אל מול השמש, מביטה סביב. רואה אותם שם-כולם, עומדים ומסתכלים בה בדממה גמורה, מחכים לראות תגובתה. בוחנת את המסלול עליו רצה, ומיד צונח ראשה לחול, בכי שמזעזע את כל גופה. למה אף אחד לא אמר לה שהמסלול הוא מעגלי?