פעם הייתי נסיך קטן,
עם שיער של זהב
ועיניים תוהות.
למדתי לגרוף הרים כבויים
לעקור זרעים מסוכנים,
ולאהוב ארבעים ושבע שקיעות;
ארבעים ושבע זה המון
פעם הייתי נסיך קטן,
והיית לי שושנה.
אהבת אותי, ידעתי שכן.
הצבתי לך פרגוד וכיפה מזכוכית
וכלאתי בי כבשים זקנות ועצובות
שלא יאכלו את הקוצים.
השקיתי – כל ערב, באמת! – ורסיסי
דמעותייך התערבו בזיעה על פני
כשסילקתי יום יום את הזחלים
פעם הייתי נסיך קטן, וקטונתי
קטונתי כל כך
כשגדלת וגדלת כמו הזרעים
ששכחתי איך פעם פחדתי
מהם, והתגאיתי בך
מאוד ובכיתי, ולא
ידעתי למה
ופעם הייתי נסיך קטן
ולהקת ציפורי-נוד כסופות
חלפה בשמיי,
וכמוני בכית וצעקת - - -
וביללת
שועלים ייחלתי:
לו רק היו בי האומץ
והאהבה
להפנות לך גבי וללכת
תגובות