[ליצירה]
נראה לי שברזומה חסר לו מעצר, אבל הוא לא בדרך הנכונה. עליו להתחזות לאיש ימין, ורק כאשר הוא בפנים, לדבר קומוניסטית. רצוי גם לכתוב משהו על כף היד עבור התקשורת.
ואשר לשיר הרלבנטי, להלן נוסח מוצע לשורת סיום או לשורת פתיחה או לכותרת:
"רק כך את כוחות הכיבוש נתַכמֵנָה!"
[ליצירה]
אכן, הא הא. כדברי שמואל, מאות בשנים האנושות מנסה להגשים את האידיאל הדמוקרטי ולא יוצא לה. וכדברי מארי, המטוטלת מתנדנדנדנדת בין זכויות הפרט ובין האינטרסים הציבוריים. בית המשפט העליון שלנו למשל נוהג לעשות איזונים בין שניהם, אבל יש מי שעוקבים אחריו כדי למצוא נפילות וחוסר עקביות. וגם מצליח. למה? כי בדמוקרטיה הכי דמוקרטית, בסופו של דבר יש מי שמחליט ומי שכפוף להחלטה. נשאלת השאלה, מה נותן לנו כאן המשקל של רוב? ומי אומר שהחלטה של שופט שמונה על ידי רוב ועדה בת 12 חברים, או החלטה של ראש ממשלה שנשענת על רוב של ממשלה בת עשרים וכמה שרים, או החלטה של כנסת בת 120 חברים, מוצלחת יותר מהחלטה של רב?
נכון, החלטה של רב היא פחות דמוקרטית, אבל בואו לא נשכח שהדמוקרטיה היא לא מטרה בפני עצמה אלא אמצעי להגיע להחלטות צודקות.
לא, אני לא מציעה לבטל את הדמוקרטיה. רק לשכלל אותה. ירושלמי דווקא בדרך, אבל אין אדם מושלם, צריך לעזור לו.
[ליצירה]
בטח שזה לא על גוש קטיף, מה פתאום. זה סתם יצירה אקראית על בכיו של מי שנעזב ונעקר ונותר ריק, ריק כל כך ואבוד, וכל כך מתגעגע הביתה, ועל כמיהתו אל הים.
[ליצירה]
תיאור מרשים של מאבק בין תנועה אובססיבית ובין הרצון להתמיד בחוסר תנועה. זה, אם הבנתי נכון.
מעבר לכך, אפשר לראות בשיר הזה המשך התגבשות של כיוון וסגנון אישיים יפים. בהצלחה.
תגובות