[ליצירה]
מאד אהבתי, ואני לא חסידת החרוז והמשקל.
למרות שהמשקל והחרוז נשמרים כאן לכל האורך הארוך וללא נשימה, אין בהם אילוץ. כל שורה וכל מילה ממש במקומם כאילו היו שם מששת ימי בראשית, ובא שם בדוי והסיר מעליהם את הלוט.
יישר כח. באמת אהבתי.
דיק
[ליצירה]
אך אוי לפועלים, לבנאים, לטרקטוריסטים
מן היום שהעולם מבעלי ההון יישם
ביום ההוא, על פי נאום הירושלמי
יחד עם פילוסופים מזי רעב, מתחת לדגלם
יסתופפו בדוחק רב העשירים של יום אתמול.
ביום ההוא חלום הירושלמי יתגשם
עשיר ודל ירעבו בצוותא.
ומה יעשה הוגה דעות עני בדגל של מלחמת מעמדות?
האם יכתת אותו לסרבלים או לעניבות?
** ירושלמי, בבקשה אל תתחמק. רוצה תשובה.
[ליצירה]
נפלא ואמיץ. יחיד מול רבים, ועשוי ללא חת:
"אל המוניו,
באיתני – מילותיי אקרב,
כסנה בוער!"
רוח יהודית אמיתית מפעפעת בשורות האלה.
אפרופו, גם ביאליק (להבדיל ממיאקובסקי) יצא מחלציו של העם הזה.
[ליצירה]
רעיון שגעון.
מה שמקורי פה זה שהמטאפורה והמושא שלה התחלפו בתפקידים. או שהם משחקים במחבואים. כי המטאפורה לא פחות ממשית מהמושא והמושא לא פחות מטאפורי מהמטאפורה. כן, זה כבד באוזן, אבל אני ממש רואה אתכם יושבים וסורגים, זה עמודי יסוד וזו כיפה, מלהגים רק כדי ללקט משהו מבין השורות, עד שעולה עמוד השחר באופק שבין שתי כיפות הנשקפות מחלונכם...
איך שאתה למדת לסרוג. מורה טובה יש לך.
בדרך כלל, מירכוז מבריח אותי. זו הפעם הראשונה שהוא לא השפיע עלי.
איילת, יש מספיק כיפות. תסרגי חופה.
תגובות