[ליצירה]
אני עם ירושלמי. הדגלים עשו לי את זה.
ועם כל הצניעות, אין לי מנוס אלא לחזור על דברים שכבר אמרתי בנושא, בתקווה שיפלו על אזניים חפצות, ולא ירחק היום שבו כל היוצרים בכל האתרים יצטרפו למצעד המהפכני:
הוא חתר בלי ליאות בלילות השחורים
הוא נלחם ללא חת ביאוש
את חיצי לעגם הוא נפנף בלי משים
כמו שמנפנפים יתוש.
(כזכור, הוא נלחם בכיבוש)
לבדו על הצוק הוא הניף את הדגל –
אדום ובוער ונלהב
לבדו העפיל ועלה לרגל
אל כל קברות משיחיו
(סטלין ויתר חבריו
שאהב).
יחיד מול רבים, רוחו לא נפלה
הוא נשא את קולו ברמה
ועלה קולו על כל קול מקהלה
ונישא על רחבי האדמה
הוא ידע: יום יבוא, ויבינו הכל
את מה שהוא היטיב להבין כבר אתמול
האתמול המאוס, הוא לו לא ימחול
כנבול העלה הוא ייבול
לעתיד מבטו, למחר, לזריחה
להמון המריע: הידד!
על כפיים ינשאוהו אחיו לשמחה
ימליכוהו עליהם באחד.
והוא ישפשף את עיניו במבוכה,
יחלץ את עצמו מתוך השמיכה
ישליך מאחורי גוו כר וכסת
יצא חיש קל אל המרפסת
ינופף את דגלו האדום בשמחה
ויקרא אל העם שעל המדרכה:
אחרי למהפכה!
[ליצירה]
שכנעתם אותי להתגייס, אבל לא מסתדר לי.
אין לי בעיה לשחוק לאפר את הנחש הרצחני ולהפגיז בלבלוב גנים.
אבל איך אני מקימה לתחיה את השקט? הוא יהפוך לרעש מרגמות.
אם את שטיח המחר הבהיר, בידינו נארוג, זה לא יגמר גם מחרתיים. חייבים לתעש את העניין.
העתיד, אם הוא כבר זוהר כשלהבת, מה יש לבנות? שיבוא כבר ויזהר עלינו.
מה שנשאר מכל זה הוא ההפגזות. הפגזות של שלום. כשיבוא השלום, שיביא שקט, שלא יפגיז בבקשה.
תגובות