[ליצירה]
נטולי הבינה מעוררים רחמים, אבל הם לא יודעים זאת. איך יידעו?
ומכיוון שאינם יודעים, מה איכפת להם?
בכל זאת, מרחמים עליהם.
למה?
כי הם מעוררים רחמים.
[ליצירה]
את העדה שלי שאפשר
תמי, לא הייתי שם. הכל דרך התקשורת. למדתי מאחינו עולי רוסיה איך לקרוא/לשמוע/לראות מבעד מה שהם רוצים שאני אקרא/אשמע/אראה. כל זמן שאין תקשורת מאוזנת, זו הדרך.
[ליצירה]
התעלות
משורר שמצליח לכתוב על צחור בתים בלי הלמות פטישים, על יונים בלי עלה של זית, על זוהר בלי נצחונות היסטוריים, הוא משורר המתעלה מעל עצמו, שראוי לתשואות.
חן-חן!
[ליצירה]
אני עם ירושלמי. הדגלים עשו לי את זה.
ועם כל הצניעות, אין לי מנוס אלא לחזור על דברים שכבר אמרתי בנושא, בתקווה שיפלו על אזניים חפצות, ולא ירחק היום שבו כל היוצרים בכל האתרים יצטרפו למצעד המהפכני:
הוא חתר בלי ליאות בלילות השחורים
הוא נלחם ללא חת ביאוש
את חיצי לעגם הוא נפנף בלי משים
כמו שמנפנפים יתוש.
(כזכור, הוא נלחם בכיבוש)
לבדו על הצוק הוא הניף את הדגל –
אדום ובוער ונלהב
לבדו העפיל ועלה לרגל
אל כל קברות משיחיו
(סטלין ויתר חבריו
שאהב).
יחיד מול רבים, רוחו לא נפלה
הוא נשא את קולו ברמה
ועלה קולו על כל קול מקהלה
ונישא על רחבי האדמה
הוא ידע: יום יבוא, ויבינו הכל
את מה שהוא היטיב להבין כבר אתמול
האתמול המאוס, הוא לו לא ימחול
כנבול העלה הוא ייבול
לעתיד מבטו, למחר, לזריחה
להמון המריע: הידד!
על כפיים ינשאוהו אחיו לשמחה
ימליכוהו עליהם באחד.
והוא ישפשף את עיניו במבוכה,
יחלץ את עצמו מתוך השמיכה
ישליך מאחורי גוו כר וכסת
יצא חיש קל אל המרפסת
ינופף את דגלו האדום בשמחה
ויקרא אל העם שעל המדרכה:
אחרי למהפכה!
תגובות